עשרת הימים הנוראים: קורס ויפאסאנה

מטרת הסיפור הזה היא לא ללמד אתכם מה זו ויפאסאנה, גם לא לשכנע אף אחד שכדאי לו לעשות את זה, להפך, יתכן ואם מישהו מתכנן לעשות קורס ויפאסאנה, עדיף שלא יקרא את הסיפור. כל אחד מקבל משהו אחר בקורס כזה והחוויות של כל אחד יהיו שונות, יתרה מזאת כל מי שעשה יותר מקורס אחד אומר שכל קורס היה חוויה אחרת לגמרי, הקשיים היו אחרים, הלימוד היה אחר, וכל זה מסתדר היטב עם הפילוסופיה הפשוטה של הויפאסאנה שאומרת: הכל משתנה כל הזמן, האדם שאתה עכשיו הוא לא אותו אדם שהיית 5 שניות קודם... ועוד נאמר שם: אם תזרעו זרע אחד של קנה-סוכר וזרע אחר של עץ ה'נים' (עץ טרופי עם פירות מרים), באותה אדמה, עם אותם חומרים מזינים ואותה כמות מים, תקבלו בסוף שני דברים שונים לגמרי, כך גם האפקט של הקורס, על כל אחד יוצא שונה לחלוטין... אז תתייחסו לסיפור הזה רק כהשתתפות בחוויות שלי והתהליך שעברתי בלי ציפיות לחוויות דומות אם תחליטו לעבור קורס ויפאסנה ומי שעבר קורס, סביר להניח שבמקומות רבים יגיד "על מה היא מדברת, זה בכלל לא ככה"... אבל ככה זה היה בשבילי:

ההבשלה: עד שלא הגעתי להודו, מעולם לא שמעתי על ויפאסאנה (Vipassana). ויפאסאנה זו סוג של מדיטציה ומסתבר שמרכזי ויפאסאנה קיימים ברחבי העולם. במרכזים השונים ניתן לעשות קורס של 10 ימים והמנוסים יותר יכולים לבחור קורס של 20 יום,30 יום, 45 יום וכו'. אבל ההיכרות של כל אחד עם ויפאסאנה תמיד תתחיל בקורס של 10 ימים. במהלך הטיול בהודו פגשתי כמה וכמה אנשים שהיו לפני או אחרי קורס ויפאסנה. בכל מרכזי התיירות בהודו יש עשרות קורסים בכל נושא שרק יכול לעניין ולו אף תייר אחד. דארמסאלה בהחלט מרכזת מגוון קורסים מאוד מכובד: קורסי יוגה מסוגים שונים, קורסי בישול של אוכל הודי או טיבטי, קורסים ללימוד שפות, קורסי מדיטציה ורייקי ושיאצו ועוד כל מיני אומנויות שונות ומשונות שלא טרחתי אפילו לבדוק מה הן. ויש גם מרכז ויפאסאנה. גם במבט לאחור, קשה לי להגיד מה עניין אותי בויפאסאנה בניגוד לדברים אחרים. פעם ראשונה ששמעתי על ויפאסאנה היה כשאכלנו בפיצרייה המעולה בדארמקות (פיצה מתנור אבן...). פגשנו שם את נועה (שם בדוי, אין לי מושג איך קראו לה ואם בכלל שאלנו לשמה...) היא אכלה פיצה בתאווה ואמרה שהיא בדיוק מתחילה עוד שעה קורס ויפאסאנה אז היא מתענגת על הפיצה לפני הקורס. שאלתי מה זה ויפאסנה ואמרו לי שזה קורס מדיטציה, 10 ימים יושבים וישנים במרכז שלהם, אוכלים מעט אוכל פשוט, אסור לדבר ועושים מדיטציה כל היום... נועה באה להודו רק לחודש וחצי ובכל זאת היא החליטה "לבזבז" 10 ימים על קורס ויפאסאנה, היא בעצמה לא ממש ידעה למה אבל אמרו לה שזה כדאי. לא פגשתי את נועה אחרי הקורס אבל ברישיקש פגשתי את שלושת הבחורים הישראלים שהם היו בדיוק אחרי קורס. לבחור אחד זה כבר היה הקורס השני או השלישי. אותו שאלתי קצת יותר על מה זה ויפאסאנה ואני לא ממש זוכרת מה הוא הסביר לי. זה כאילו מישהו מסביר לך איך לפתור תרגיל בתחום שאתה לא מבין בו אפילו את מושגי היסוד. אתה יכול להשתכנע שהתוצאה היא נכונה כי מי שמסביר לך הוא מישהו שאתה מעריך אינטלקטואלית או שהוא מבין גדול בתחום או שהוא רק אומר את זה בביטחון שמשדר כאילו הוא יודע מה הוא עושה, אבל אתה לא באמת מבין למה זה ככה, אתה לא תדע לפתור את זה בעצמך בעתיד ואם לא טרחת לשנן את ההסבר היטב, סביר להניח שלא תצליח לשחזר לבד או להסביר למישהו אחר, את מה שהסבירו לך. כך גם אני רק זכרתי את התחושות שהיו להם כשהם דברו: זה משהו שעושה טוב והם נראו לי אנשים שיחסית לטיפוסים המוזרים שפוגשים כאן בהודו, אני די יכולה להזדהות איתם. פגשתי עוד כמה אנשים שדברו או עשו ויפאסנה. יכול להיות שזה מגוון האנשים השונים או סוג האנשים, שגרם לי להמשך דווקא לזה אבל נדמה לי, בסופו של דבר, שזה (כן, גם זה...) היה בגלל יהל. יהל הסתבר התחיל פעמיים קורס ויפאסאנה וברח משם ביום הראשון. העובדה שהוא עדיין התייחס לזה כמשהו חיובי וטוב ולא "עזבי אותך, זה קישקוש, זה בלתי נסבל, הייתי יום אחד והבנתי שזה סתם חרתא, חבל על הזמן"... היא לדעתי, זו ששכנעה אותי, למרות שהוא מעולם לא אמר לי: "לכי, כדאי לך" וגם לא ידע להסביר על זה הרבה ולמעשה התמיכה שלו בויפאסאנה שלי התחילה רק אחרי שאני באתי עם הרעיון ללכת לקורס בג'ייפור. אחד הדברים שכן הצלחתי לזכור מחבורת הבנים ברישיקש זה שהם המליצו לי לא ללכת למרכז בדארמסאלה, כי מגיעים לשם בעיקר תיירים (בעונה, ברובם ישראלים) שבאים סתם כי זה משהו "איני", ולא באמת נכנסים לזה, מתחילים לדבר בינהם, הורסים את האווירה ואז קשה להתחבר לזה באמת. הוא המליץ על המרכז בדראדון או הכי טוב הוא שמע שזה בג'ייפור. טוב, לשני המקומות יש לי רכבת פשוטה יחסית, את דראדון אני אפילו כבר מכירה אבל לג'ייפור, למרות שנטייל שם במרץ, נורא בא לי לעשות גיחה, זו עכשיו עונה אידיאלית שם. כשגמרנו את הטיול באוטארנצ'אל (Uttaranchal) יהל ואני שנינו רצינו כבר להגיע חזרה לדארמסאלה, הרגשתי שליהל יש הרבה דברים בראש שהוא רוצה לעשות שם וזה זמן טוב בשבילי להעלם ל-10 ימים ולעשות את הקורס הזה. אחר כך, נוסעים דרומה ואז אולי תבוא נציגות משפחתית ואחר כך לאדאק, יהיה קשה למצוא זמן אחר, עכשיו היה נראה לי זמן טוב. כשאמרתי ליהל על האפשרות, הוא בהחלט הסכים שזה זמן טוב, האמין שזה משהו שיהיה לי טוב, שג'ייפור זה יעד טוב ונוח עכשיו ולמרות שהוא לא אמר, אני יודעת שגם הוא הרגיש שאנחנו שוב "בשלים" (שלא לומר זקוקים) לקצת זמן נפרד וכאן בדארמסאלה הוא יוכל לנצל את השקט הזה ממני מצוין... לקח כמה ימים להירשם לקורס, לקבל את האישור שיש לי מקום בקורס ולמצוא מקום פנוי ברכבת לג'ייפור. יהל המליץ לצאת יום קודם ולהסתובב קצת בג'ייפור לפני ולהיות בפחות לחץ של להגיע בזמן אבל יום קודם היה ממש מסובך למצוא מקום במחלקה שנייה עם מיזוג אוויר, ברכבת. בסוף, מילאפ מצא רכבת שיוצאת בשמונה בערב מצ'אקי-באנק, מרחק 3 שעות נסיעה מדארמסאלה, ואמורה להגיע בערך בתשע בבוקר לג'ייפור, מאחר וזו עונה של הרבה ערפל, סביר להניח שהיא תגיע בערך ב-11:00 או 12:00, אבל בויפאסונה אמרו לי להשתדל להגיע עד שעה 15:00 אז זה עדיין משאיר מספיק זמן להפתעות. או כך לפחות האמנתי... לפני הקורס קראתי את אתר האינטרנט של הויפאסאנה (http://www.dhamma.org/), כולל סדר היום: קמים בארבע בבוקר, כל היום שיעורי מדיטציה, בחמש אחה"צ ארוחת ערב (ותיקים לא אוכלים אותה, רק מי שזה קורס ראשון בשבילו) אחר כך עוד הרצאה ועוד מדיטציה, בתשע וחצי כיבוי אורות. מי שמגיע, מתבקש להתחייב להישאר עשרה ימים ולעבוד על פי סדר היום שלהם, במהלך הקורס אסור לעשות כלום, אסור לקרא, אסור לכתוב, אסור לצייר, אסור לצלם, אסור לדבר, אסור לטייל או לצאת מרחבי המרכז, אסור לרוץ, אסור אפילו לעשות יוגה, למרות שבאופן עקרוני הם טוענים שיוגה משתלבת טוב עם המדיטציה, אבל בקורס עצמו לצורך הלימוד, היא משום מה מפריעה. טוב, לפחות אין מה לסחוב... תיק גב קטן עם כמה בגדים מספיק, לא צריך מצלמה ושום דבר יקר. כל האסורים האלו בכל זאת מדאיגים, אבל יהל אמר שאין לי מה לדאוג, אני ילדה גדולה ויודעת מספיק מה טוב לי, כל מה שהם אומרים אני צריכה להתייחס בגדר המלצה, בסופו של דבר אני יכולה לעשות שם מה שאני רוצה. זו התבררה בהמשך כנקודת מוצא מוטעית, אבל זה עבד כדי להרגיע אותי לפני. היה לי ברור שבארבע בבוקר אני לא אקום, אבל הייתי מוכנה לנסות לקום לארוחת הבוקר בשש וחצי ולהמשיך את כל המדיטציות משם, זה היה נראה לי מאמץ מספיק גדול לקום כל בוקר בשש וחצי, מי שמכיר אותי יודע כמה זה גדול עלי, אבל ננסה. אמא שלי הייתה מאוד מודאגת מהויפאסאנה הזו. ידעתי מראש שזה משהו שידאיג אותה כי היא מייד תחשוב שמדובר באיזושהי כת עם כוחות סמויים שישפיעו עלי בצורה לא טובה, אולי יסממו אותי שם הרי זו הודו, מי יודע מה יכולים לעשות לי, זה היה נשמע לה מוזר מדי כל האיסורים האלה ולמה לעזאזל זה בכלל מעניין אותי, הרי בכלל לא מתאים לי לשבת בלי לדבר, בלי לכתוב, בלי שום פעילות, בטח הם כבר הצליחו לשבש את שיקול דעתי. מאחר וחזיתי את כל זה, החלטתי לספר לה רק אחרי שאני אהיה סגורה על זה שאני הולכת, שיש לי מקום בקורס וברכבת, בשביל מה להטריד אותה עם רעיון מוזר שבסוף לא ייצא בכלל לפועל. אבל ברגע שהעליתי את הרעיון ליהל הוא כבר סיפר לאמא שלו כי הוא ידע שהיא תתלהב, אמא שלו מרב התלהבות ספרה לאמא שלי, ואמא שלי כמובן נבהלה נורא, לא רק שאני הולכת לכת המוזרה הזו, גם הסתרתי את זה ממנה. ומיד קיבתי SMSים מודאגים ממנה שהיא רוצה לדבר איתי ואח שלי כבר שולח לי דוא"ל מה זו הויפאסאנה הזו, אחות של יהל מספרת לו שכולם נורא דואגים מזה והכל כבר יצא משליטה... לקח לנו כמה ימים לסדר את התקלה הזו. יהל אמר לאמא שלו מה פתאום היא רצה ישר לספר, למרות שכמובן הטעות בתקשורת הייתה בייני לבין יהל שלא תיאמנו את העמדות השונות שנובעות מהשוני באמהות שלנו. ואמא שלו, זכותה להחליט לבד על מה היא מדברת עם שלי. אז אני שלחתי למשפחה שלי מכתב עם הסברים בסיסיים מה זה ויפאסאנה ולמה אני מתעניינת בזה, הבטחתי למאמיש שאם לא טוב לי אני מייד עוזבת למרות שלא חשבתי שאני באמת אעזוב מלבד אם אני ארגיש שמישהו עושה לי נזק מכוון ומשום מה היה לי אמון באנשי הויפאסאנה. חלק מהאמון שהיה לי בויפאסאנה נבע גם מכך שהקורס לא עולה כסף, לא השהות ולא האוכל ולא הלימוד. בסוף הקורס אתה יכול להשאיר להם תרומה כדי שיוכלו להמשיך לתפעל את זה לאנשים הבאים ובשיטה הזו הם מצליחים לקיים מרכזים לא רק בהודו אלא בעולם כולו, בארה"ב, באירופה, ביפן, באוסטרליה ובכל מקום הקורס חינם. המורים והאסיסטנטים הם מתנדבים ובנייה של המקום נעשית מתרומות. העובדה שהשיטה הכלכלית הזו עובדת, הייתה מבחינתי איזשהו בטחון שזה משהו שטוב לכולם, לאנשים בכל העולם, לעשירים ולעניים במזרח ובמערב. אז נכון שגם הכנסייה והאפיפיור מצליחים לכלכל עצמם בלי לעבוד אבל הם מכרו בשביל זה כרטיסי כניסה לגן עדן וכאן לא מבטיחים לך אושר בתמורה לכסף אלא מספקים לך טיפה או רגע של אושר ונותנים לך כלים והבנה לאיך להשיג עוד ואתה מחליט אחר כך כמה זה שווה לך וכמה אתה יכול לשלם. אף אחד לא חי על חשבון התרומות האלה מלבד התלמידים של הקורסים הבאים. כמערבי, ההבנה שלא עושים כאן כסף על חשבונך מאוד מרגיעה.

הדרך: ביום רביעי ב-15:00 אני עוזבת את מקלוד-גאנג'. כדי לחסוך ליהל לבזבז את זמנו שש שעות בנסיעות לתחנת רכבת, הנהג לקח אותי בג'יפ. בדרך חזרה כבר לא נוכל להתאפק והוא יאלץ לעשות את הנסיעה הזו, אבל בינתיים אנחנו נפרדים במקלוד. חיבוק גדול, זו בכל זאת הפרידה הכי ארוכה שלנו, אם אני חושבת על זה יותר, זו הפרידה הכי ארוכה לא רק מאז שהגענו להודו אלא מהיום שנפגשנו – שבועיים בלי להתראות מעולם לא היו לנו ומתוכם 10 ימים בלי לדבר אפילו. וואו, איך נעמוד בזה... לתחנת הרכבת הגעתי בערך בשש. איך שהגעתי לתחנה, הובהר לי שהרכבת שלי, שאמורה הייתה לצאת ב-20:00 תגיע ב ב-6 שעות איחור ותצא במקום זה ב-2:00 לפנות בוקר. לכמה רגעים אתה נשאר פשוט המום מבשורה כזו... זה יכול לקרות אולי בטיסות אבל שרכבת תאחר בשש שעות בלי שיש לך שום דרך לבדוק או לדעת על זה מראש משאיר טיפוס מערבי קצת המום... היה לי ברור שאין טעם לחזור לדרמסאלה, הנהג עדיין איתי, אז מה אני יכולה לעשות? דבר ראשון התקשרתי ליהל. יהל גם המום לשנייה אבל אומר לי לחזור אליו תוך כמה דקות, הוא יעשה ברורים – או כמו שהוא קורא לזה : יפתח חמ"ל (אמא-חמ"ל זה ראשי תיבות של חדר מלחמה. בצבא, לשם מגיעה כל האינפורמציה על מה קורה איפה...). אני בלי פלאפון, הרי לא צריך אותו בויפאסאנה, מה שקצת מקשה על כל התקשורת, בינתיים אני הולכת לברר בתחנה אם יש אפשרויות אחרות. אני נגשת לחלון הבירורים, רק כמה אנשים עומדים שם, גם הם קבלו את הבשורה המרה, אבל אין תלונות, אין צעקות, אין אגרופים על שולחנות, שש שעות איחור, ככה זה, קורה. אני מנסה לברר כמה דברים בחלון אבל הפקיד בעמדה לא מצליח לתקשר איתי כל-כך, מהצד שני מנהל התחנה מסמן לי להיכנס אליו למשרד. המצוקה שלי ניבטת כנראה על פני והוא שואל איך הוא יכול לעזור לי. אני שואלת האם יש דרך אחרת להגיע לג'ייפור והוא מסביר שיש רכבת לדלהי שיוצאת ב-23:00 ומשם רכבות רבות לג'ייפור אבל לא יהיו לי מקומות שמורים על הרכבת הזו ולכן, בהנחה שיש לי מקומות לרכבת המאחרת, עדיף לי להישאר איתה, היא תגיע לג'ייפור בסביבות 12:00 בצהרים במקום בבוקר כמתוכנן. לא כל כך הבנתי איך היא יכולה להגיע ב-12:00 אם היא תוכננה להגיע ב 9:00 וכבר יש לה שש שעות איחור+ איחורים שיהיו לה בדרך בגלל הערפל, אבל אני כבר יודעת שהמתמטיקה בהודו שונה משלנו ודרכי ההודים נסתרות הן, מבטיח לי מנהל התחנה שאני אהיה ב-12:00 בג'ייפור – אולי זה נכון. אני חוזרת ליהל שאומר לי את אותו דבר: יש עוד רכבת אבל היא לא תחסוך הרבה זמן ובזו, יש לי לפחות מקום שמור, הוא אמנם לא מאמין שאני אגיע ב-12:00 אבל גם אם אני אגיע ב 15:00 או 16:00 זה עדיין מספיק טוב לי ושווה לי לשמור על המושב שלי והסליפר שלי, לפחות שאני אוכל לישון טוב ברכבת. טוב. אחר כך אני מדברת עם מילאפ, אני אומרת לו שהתחנה נראית לי מלאה באנשים ומספיק חיה, כך שאין לי בעיה להישאר לבד והוא יכול לשחרר את הנהג אבל הוא מתעקש שהנהג יישאר איתי. אני לא מתווכחת. אני מצליחה להעביר את הזמן עד 2 בלילה, מתחברת לכל בעלי הצ'אי-שופס שבעיירה הנידחת של תחנת הרכבת, מבררת מחירים של אופניים בחנות אופניים, אוכלת סמוסה וכמה ממתקים מתרגלת את ההינדי שלי עם עוברים ושבים הודים שמשתעשעים מזה ומשעשעים אותי. את כולם רק עניין איפה בעלי והם לא הצליחו להבין איך זה שאם יש לי בעל, אני נוסעת עכשיו לג'ייפור לבד, הם חשבו שזה חוסר הבנה בשפה והיו חוזרים שוב ושוב, על אותן השאלות: "האם יש לי בעל?", "איפה הוא עכשיו?", ו"לאן אני נוסעת?", אז הם היו מדברים בניהם ומנתחים את התשובות, התשובות שלי לא הסתדרו להם בשום מערכת הגיונית שקיימת אצלם בראש אז הם הניחו שהייתה כאן אי הבנה שנבעה מהשפה והיו שוב שואלים את אותן שאלות. זה מאוד שעשע אותי. כך העברתי את הזמן. רק אחרי תשע בלילה חנויות מתחילות להסגר ברחובות ההודים, אפילו שמדובר בעיירה מסכנה. אני נזכרת שאין לי שום שעון איתי ושום שעון מעורר ויכול להיות שאני אצטרך כזה בימים הקרובים, אני מנסה למצוא משהו אבל כשנזכרתי כבר רב החנויות היו סגורות וחוץ משעון מעורר עם בובות וקשקושים שהיה סתם גדול מסורבל ויקר לא מצאתי כלום. טוב, אולי בג'ייפור יהיו לי כמה דקות למצוא משהו. אני חוזרת לתחנה והולכת לישון בג'יפ יחד עם הנהג וחבר שלו שהוא אסף בדרך. מסכן החבר שלו, הוא חשב שהוא הרוויח טרמפ הביתה ובמקום זה נתקע חצי לילה בתחנת רכבת, אבל אף אחד מהם לא נראה עצבני מזה. למרות שהנהג מבטיח לי שהוא יעיר אותי בזמן, אני מתעוררת כל חצי שעה, אם אני רואה גם אותו ער אני מבררת איתו מה השעה, יש עוד זמן, אז אני חוזרת לישון. אין לי בעיה להירדם מקופלת בג'יפ רק הפחד לפספס את הרכבת גורם לי להתעורר כל הזמן. לקראת 2 אנחנו קמים ונכנסים לתחנה. 2 כבר הפך ל-2:30. אנחנו שותים צ'אי. ב-3:00 הרכבת מגיעה. נראה לי שבכל זאת הנהג של מילאפ כבר שמח להפטר ממני. גם אני שמחתי לעזוב סוף, סוף. אני מוצאת את מקומי ברכבת וחוזרת לישון. באמת יש לי מזל גדול שיש לי יכולת להירדם כמעט בכל תנאי. אני אמנם מתעוררת הרבה, אבל רב הזמן ישנה. בבוקר השכנים שלי לקרון מתקשרים איתי, שוב הם לא מצליחים להבין אך זה שאני נוסעת עד ג'ייפור לבד, בלי בעלי. אם הייתי אומרת שאין לי בעל, הם היו מבינים, הם רגילים שגם מערביות בגילי הן רווקות, אבל יש דברים שהם בלתי נתפסים על ידי ההודים או נתפסים לא טוב, למשל המושג של זוג חברים, כל הזוגות ההודים שפגשנו בהודו, גם אם הם אנשים מאוד משכילים וחכמים התחתנו בחתונה "מאורגנת" (Arranged Marriage): ההורים מסדרים את כל החתונה החל מבחירת בן הזוג. גם הבחור וגם הבחורה יכולים להחליט על פי התמונה של השידוך הפוטנציאלי שהם לא מעוניינים, החתונה היא לא כפויה, אבל הם לא מכירים אף פעם את בן הזוג העתידי שלהם, מלבד המידע על המקצוע שלו, מאיזו קסטא המשפחה שלו ותמונה. שאר הפרטים לא מעניינים אותם בשלב הזה. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר שכבר היה צריך להיכתב ועוד יגיע... כדי למנוע אי הבנות אני ויהל מצהירים על עצמנו כזוג נשוי אבל אז הם לא מבינים איך אישה נשואה מסתובבת לבד מדארמסאלה לג'ייפור, גם כשאני מסבירה שאני נוסעת לקורס ויפאסאנה הם לא ממש מבינים מה זה ויפאסאנה. ולמרות זאת, אני מוכרחה לציין בהערכה, שגם במסגרת החברתית השובניסטית הזו שומעים על מקרים של נשים מאוד עצמאיות ומצליחות, המקרים הם בלי ספק בודדים אבל קיימים וראויים להערכה גדולה. בערך ב- 10:00 בבוקר אנחנו מגיעים לדלהי. רוב הנוסעים יורדים. אני מחכה שיעלו נוסעים חדשים שאני אוכל לבקש מהם להתקשר ליהל, או לשלוח לו SMS שהוא יחזור אלי ולהבהיר לו שגם ב-15:00 אני כנראה לא אגיע לג'ייפור, אבל לא עולים נוסעים. הרכבת ממתינה שעה בתחנה ומתחילה לנסוע. כל התא שלי ריק, גם התא ליד. אני בודקת את כל הקרון יש שם רק 2 אנשים באחד התאים. הם ישנים ולא נעים לי להפריע. אני הולכת קרון אחד אחורה, הוא ריק לגמרי, זה הקרון האחרון. אני חוזרת למושב שלי ופוגשת בכרטיסן. הוא מאשש את שחששתי, כל הנוסעים שהיו אמורים לעלות בדלהי מצאו פתרונות אחרים, לכן הרכבת ריקה. אני בודקת איתו מה השעה, ומתי נגיע, הוא אומר שב-17:00. זה מאוד מתסכל אותי שאני אצטרך להעביר את כל היום ברכבת אבל מה לעשות. אני מוכרחה לדבר עם יהל, אני מחליטה לבדוק את הצד השני של הקרונות. פה ושם יש אנשים, אין להם פלאפונים, אבל כולם נורא נחמדים. משפחה אחת אפילו מציעה לקחת את המספר של יהל והם יתקשרו להודיע לו שאני מאחרת, כי הם יורדים עוד מעט בתחנה הקרובה, אני מודה להם מאוד, אם אני לא אמצא אף פלאפון, אני אלך על הפתרון הזה. אני ממשיכה עוד כמה קרונות ומוצאת שני סיקים, אחד מהם מדבר בפלאפון, איזו הקלה. למרות שהם לובשים כותנות, אפשר לראות שהם אנשים מכובדים ובעלי ממון... אני שואלת האם אני יכולה לשלוח SMS לבעלי כדי להגיד לו שאני מאחרת מאוד. ואם זה בסדר שהוא יתקשר למספר שלהם חזרה. הם אומרים שאין שום בעיה, אני יכולה גם לחייג אליו מכאן או רק לשלוח SMS, בכל מקרה שאני אדע שהם משלמים גם על שיחות הנכנסות בגלל שאנחנו במדינה אחרת מזו שבה הם רכשו את הטלפון, ואני נזכרת שגם לנו היו את הבעיות האלה עם הפלאפון כל פעם שהחלפנו מדינה. אני שולחת ליהל הודעה, הוא מתקשר, ובקצרה הוא אומר לי שהוא דיבר עם המרכז ויפאסאנה ואין שום בעיה הם יודעים שאני אגיע באיחור. הסיקים אמרו לי שכנראה נגיע ב-20:00 בערב, אני מבשרת את זה ליהל והוא אומר שהוא יעדכן אותם שוב. נשיקות. נשיקות. אני מודה לסיקים, שואלת האם אני יכולה לשלם את עלות השיחה, הם אומרים: "לא מה פתאום", הם שואלים אם אכלתי צהריים, הם בדיוק מוציאים אוכל. האוכל נראה יפה, הכל ארוז בקופסאות כאלה של חנויות יוקרה, אני מרגישה שכבר התעלקתי יותר מדי ולא נעים לי ומסרבת בנימוס למרות שחוץ מחטיף קטן וחבילת עוגיות קטנה לא היה איתי כלום לאכול לכל הנסיעה. אבל לא נורא. אני קוראת קצת את העיתון שיש להם באנגלית, אולי יהל יתקשר שוב אם יש איזה בעיה. בניגוד לכל ההודים, הם לא שואלים שאלות ולא מחטטים, זה גורם לי להרגיש לא בנוח, מצד שני הם מאוד אדיבים ומוכנים לעזור, מכבדים אותי בשקדים ואגוזי-קשיו, אני נשארת לשבת איתם בשקט עוד קצת ואז אני עוזבת את התא שלהם ובמקום לחזור לקרון שלי אני עוברת לשבת כמה תאים לידם. לפחות יהיה לי את מי לשאול מה השעה מדי פעם. הרכבת במילא ריקה. אני מתנחלת באחד התאים, קוראת קצת בספר, נרדמת, מתעוררת, קוראת, נרדמת. כל פעם שאני מתעוררת אני אפופה לחלוטין, אין לי מושג איפה אני, מה השעה ומתי נגיע... אין לי גם מה לעשות עם המידע הזה אבל חוסר הידיעה בכל זאת מטריף את דעתי ואני חוזרת לישון... אנחנו מגיעים לג'ייפור רק 20 דקות אחרי 20:00. אני יוצאת מסטולה לגמרי, עצבנית, עייפה נפשית ואפופת שינה. בחוץ בלגן של תחנת רכבת הודית גדולה. נהגי הריקשה מתנפלים עלי, אני מבקשת להגיע למרכז ויפאסאנה והם מנסים לרמות אותי במחירים מטורפים, אבל כבר אמרו לי מראש בטלפון שהנסיעה צריכה לעלות בערך 80 רופי כי המרכז ויפאסאנה קצת רחוק ממרכז העיר. אני אומרת 50 רופי לנהגים ובסוף מוצאת מישהו שייקח אותי ב-80 אבל קודם כל אני מחפשת טלפון להתקשר ליהל. הריקשה-וואלה הולך איתי להתקשר אבל זה נראה לי רחוק מדי, אני חוזרת לתחנה ומתקשרת ליהל. יהל עונה לי מלא אנרגיות, הוא אומר לי שהכל בסדר, שמחכים לי במשרד במרכז ויפאסאנה, חיבוקות ונישוקים, הוא מאוד אוהב אותי. השיחה הזו מאוששת אותי. אני עולה על ריקשה של 80 רופי ומתחילה לנסוע. אנחנו עוברים במרכז ג'ייפור, 20:30 בלילה העיר שוקקת חיים, רעש, בלגן, צפצופים, אופניים, ריקשות ממונעות, מכוניות טוסטוסים, כולם משתחלים אחד בין השני, יש כמה רמזורים ורב המכוניות עוצרות באור אדום אבל לא כולם. גם אלה שמחכים לאור ירוק, עדין ממשיכים לעבור בין הנתיבים. איך שהאור מתחלף לירוק, שוב חוזר הכאוס הגדול ובחושך זה נראה אפילו יותר הקטי מהרגיל. השערים שסביב העיר העתיקה (The Pink City) מוארים במנורות קטנות וזה מאוד יפה, אני יושבת בריקשה ומתבוננת סביבי בעיניים פקוחות לרווחה, חבל שלא יצא לי להסתובב כאן לפני הקורס. איזה טיפשה הייתי שלא הקשבתי ליהל ולא באתי ברכבת יום קודם, כל הלחץ הזה היה נמנע... קצת קריר בריקשה אבל לא קר. הריקשה נוסעת לאט אבל עם הרבה רעש ולאט לאט אנחנו מתרחקים ממרכז העיר ורק הרעש של הריקשה מהדהד. עוברים בסמטאות ודרך שערים, כבישים צרים ודרכי עפר, שכונות שוממות ושטחים פתוחים עם סבך עצים. בשלב מסוים נהיה מאוד שומם אבל אני מזהה שלטים שמכוונים לכיוון המרכז ויפאסאנה. הנהג נוסע בדרך הנכונה. אני יושבת מתוחה על הספסל עד שאנחנו מגיעים. אני משלמת לנהג ונכנסת למשרד. יש שם 2-3 אנשים שמקבלים את פני: "את זו שמגיעה מדרמסאלה?", "כן זו אני". נותנים לי למלא טפסים, את אלה שמילאתי בהרשמה ועוד כמה אחרים, שם מספר דרכון, ויזת כניסה להודו תוקף, גיל, מקצוע וכולי. אני רואה ברשימה אנשים משוויץ, גרמניה, צרפת, אירלנד וגם איזה ארבעה ישראלים. היה שם סופר, עובדת סוציאלית, פיזיוטראפיסטית, מהנדס, סטודנטים והרוב הצהירו על עצמם כתיירים במקצועם. מבקשים ממני להשאיר את הדרכון במשרד. אני באינסטינקטים ישראלים מסרבת מייד. אני מסבירה להם שבמקום שממנו אני באה לא משאירים דרכונים אצל אנשים אחרים ואלה ההוראות של המדינה שלי. הם אומרים שאלה הוראות המקום וככה כולם עושים, אני אומרת שההוראות האלה לא היו רשומות בהוראות המפורטות שהם מפרסמים באינטרנט וזה לא הופיע כתנאי בשום מקום, זה שכולם מוכנים לעשות את זה לא אומר שום דבר לגבי. הדיון מתארך, הם מביאים עוד כל מיני אנשים אחרים שמסבירים לי אותו דבר ואומרים שאם אני לא רוצה, אני לא יכולה לעשות את הקורס. הם שואלים האם קראתי את ההוראות על כך שאני מחויבת להישאר כאן 10 ימים, אני מסבירה שזה בהחלט מקובל עלי, באתי לקורס מתוך כוונה להישאר 10 ימים אבל שום דבר לא נאמר על הפקדת דרכונים. אני חושבת על זה שבארץ מחזיקים רק את הדרכונים של העובדים הזרים ואיזה פשע זה נחשב, אם אמא שלי תדע ש"לקחו" לי את הדרכון, היא תזדעזע נורא וחוץ מזה אני לא רוצה לחשוב שאני נשארת בקורס הזה בגלל שמישהו מחזיק לי את הדרכון ולא נעים לי לבקש חזרה, אלא שיהיה לי ברור בכל רגע שאני נשארת רק בגלל שאני רוצה להישאר. ברור לי שגם אם הדרכון אצלם, הם לא יכולים להשאיר אותי בכוח ואני מבינה שזה נובע מבעיות של ביטוח אצלם, אנשים רשומים שהם בקורס ואז נעלמים בלי להגיד מילה. לי ברור שלא משנה אצל מי הדרכון שלי, אם אני ארצה לעזוב, אני אגש אליהם ואגיד להם "תודה, שלום", אבל סביר להניח שלא כולם עושים את זה וזה יכול ליצור בעיות, אולי גם לחלק מהאנשים זה משמש כמשהו שמחזיק אותם ובזכות זה הם מצליחים להחזיק במשך כל הקורס, אבל אני לא רוצה את זה. אני לא מסבירה להם את כל זה כי אני מבינה שהם יחשבו שאני רק מחפשת דרכי מילוט ואני נצמדת רק לשיקול הביטחוני. הם שולפים מהארון קופסת פלסטיק ומוכיחים לי שכל הדרכונים אצלם, דרכון ישראלי אפילו מבצבץ שם. אני מסבירה להם שוב שמה שאנשים אחרים עושים לא ממש מעניין אותי וקופסת הפלסטיק בארון שלהם זה לא מקום בטוח מבחינתי להשאיר את הדרכון ולכן אני לא אוכל להשאיר אותו שם. חצי שעה עוברת ולחדר נכנסים שני הודים – סיקים, כולם מברכים אותם לשלום אני מסתכלת עליהם ומזהה שאלו שני הסיקים מהרכבת שנתנו לי להתקשר בטלפון אני קצת המומה מצירוף המקרים ואפילו הם, הם אומרים לי שהם דווקא חשבו לספר לי על וויפאסאנה ואני מנסה להבין איך זה שלא סיפרתי להם שאני הולכת לויפאסאנה איזה שטות, זה הרי היה משנה את כל הנסיעה הזו אם הייתי פוגשת עוד שני אנשים שהולכים איתי לויפאסאנה, חוץ מזה מסתבר שאחד מהם, זה כבר הקורס השישי שלו, הכל יכול היה להיות כל כך אחרת אם יכולתי לשבת איתם ולשמוע בדרך על הקורס וכו' אני מקללת בלב, לא יודעת את מי אבל מישהו, סביר להניח את עצמי, וממשיכה להתווכח על הדרכונים. אחד הפקידים אומר שהוא קורא למנהל המרכז, טוב מאוד, שיקרא. מנהל המרכז נכנס מייד, הסיקים מנשקים את הרגליים שלו. הוא שומע מהפקידים את תקציר הבעיות – היא לא מוכנה להפקיד את הדרכון שלה... הוא לא מדבר איתי ישירות אבל אומר למישהו חצי בהינדי וחצי באנגלית שאני אבין, לשאול האם קראתי את ההוראות, שוב אני חוזרת על זה שלא דובר בהוראות על הפקדת דרכוני וכן אני מאוד רוצה להישאר כאן לכל עשרת הימים אבל אני לא אשאיר את הדרכון שלי בארון מתכת מצ'וקמק ואז מתחילים לדבר איתי על כספת, כספת זה נשמע אחרת אם יש כספת אני ארגיש הרבה יותר בטוח להשאיר את הדרכון. הסיקי מהרכבת מנסה גם הוא לעזור, הוא שולף את הארנק שלו ופותח אותו לפני כולם, בוחתא של שטרות מבצבצת, הוא אומר שהוא מכיר את המרכז הזה כבר כך וכך שנים, אין לי מה לדאוג, תראי איזה סטיפה אני משאיר כאן בלי לדאוג אפילו לרגע, תהיי רגועה. אני מסבירה שלא מדובר בעניין של אמון אלא בטיחות, המקום הכי בטוח לדרכון שלי הוא עלי ובטח לא בקופסת פלסטיק זרוקה בארון. כספת זה כבר משהו אחר. טוב כולם מהנהנים כספת, כספת, יש כספת. אחד הפקידים לוקח אותי לראות את הכספת אבל החדר נעול ויש עובדים שישנים בחדר, הוא מתנצל, העובדים קמים ב-3 בבוקר לכן הם חייבים לישון נורא מוקדם. אין צורך להתנצל, זה ברור, זה בסדר. בסופו של דבר התפשרנו שבבוקר אני אבוא אחרי ארוחת הבוקר להפקיד את הדרכון שלי יחד עם חפצי-הערך בכספת. טוב, אני מותשת, מוכנה לפשרה הזו, הייתי מרגישה יותר בנוח אם לא היו מאלצים אותי להיפרד מהדרכון שלי אבל בהחלט יותר הגיוני לשים אותו בכספת מאשר שישכב בחדר כל היום, או להסתובב איתו לכל מקום. הם מצמידים אותי לבחורה מערבית שלוקחת אותי לחדר. החדר קטן, מיטה, מקלחת ושירותים צמודים, היא שואלת באנגלית עם מבטא צרפתי אם זה בסדר, כן, אני לא צריכה שום דבר יותר מזה. השעה אחרי 22:00 ואני נשכבת במיטה סחוטה, כל חוויות היום מסתובבות לי בראש ובעיקר איך זה שלא סיפרתי לסיקים שאני הולכת לויפאסאנה, זה היה הופך את כל הנסיעה הזו על פיה. בדרך כלל יש חוסר מזל אבל כבר היה לי המזל ומכל הרכבת הגעתי עד לסיקים האלה שישבו 5 קרונות שלמים ממני ובכל זאת לא תקשרתי איתם. ואיזה שטות זו הייתה לא לצאת יום קודם כמו שיהל המליץ, בטח היינו מוצאים פתרון ומקום ברכבת, אז הייתי צריכה להחליף בדרך קרון או משהו אבל לפחות זה היה מוריד ממני לחץ, ואולי הרכבת של אתמול הייתה מגיעה בזמן... והייתי צריכה בכל זאת לנסות פתרון אחר ברגע שהבנתי שיש 6 שעות איחור לרכבת, אז הייתי ישנה פחות טוב אבל בטוח הייתי מגיעה יותר מוקדם. הכל התחיל כל כך ברגל שמאל, אני שוכבת ובוכה במיטה, מנסה לשכנע את עצמי שהמדיטציה תרגיע אותי אבל זה לא ממש משכנע, לא בא לי על השטויות האלה עכשיו ואני לא יודעת איך אני אצליח לקום בשש וחצי בוקר כשאני לא מצליחה להירדם עכשיו בכלל. לקום בארבע בבוקר אפילו לא עולה בדעתי. לא היה לי שעון לדעת, אבל עברו כמה שעות עד שנרדמתי. עברה עלי שינה מלאת חלומות קופצניים עם בלגן. היום הראשון: בשלב מסוים אני שומעת פעמון מצלצל, אני פוקחת רבע עין, עדיין חושך בחוץ, אני חוזרת לישון. עובר זמן מה, אין לי מושג כמה זמן, ועוד פעמון מצלצל, הפעם פעמון קטן שעובר ממש ליד החדר, עדיין חושך בחוץ, וגם עכשיו אין לי מושג מה השעה, אולי כבר 6:30 ואני צריכה ללכת לארוחת הבוקר? אני שומעת כמה דלתות נפתחות ונסגרות ושקט, אין לי מושג מתי הזריחה בג'ייפור, ניסיתי לחשב מתוך שינה – אם נסעתי דרומה וגם מערבה, מתי תהיה הזריחה ביחס לדארמסאלה, אבל אני לא ממש יודעת מתי הזריחה גם בדארמסאלה בימים אלה. מה שבטוח, זה נראה לי חשוך מדי לשש וחצי. אני שוב נרדמת עוד צלצולי פעמונים מעירים אותי ואני מנסה לחשוב איך אני יכולה לדעת מה השעה, אסור לדבר, וגם לא נראה שיש את מי לשאול, שקט וחושך בחוץ, נדמה לי שקמתי לראות אם יש מישהו בחוץ, אבל אני לא בטוחה, נרדמתי שוב. חלמתי שאני שומעת קול של בחורה שואלת בעברית, בקול רם מה השעה, ובחור צועק לה: עשרה לשש, בעברית. חשבתי לעצמי בחלום - איזה מזל שזה היה בעברית ויכולתי להבין. כשהתעוררתי לא הייתי בטוחה האם זה היה מציאות או חלום. היום אני יודעת שזה לא יכול היה להיות אמיתי, אבל באותו בוקר זה היה נראה לי מאוד אמיתי, ממש זכרתי ששמעתי מישהו אומר בעברית עשרה לשש... היה עדיין חושך בחוץ אם כי חושך בהיר, חוסר הידיעה והחשש שאני לא אקום בזמן הטריף אותי וקמתי מהמיטה בקפיצה. לבשתי על עצמי משהו ויצאתי החוצה. שקט ושממה בין הביתנים בחוץ, ראיתי אישה הודית הולכת, נגשתי ושאלתי אותה בהינדי שלי מה השעה, היא ענתה לי בשקט, בהינדי משהו, לא הבנתי בדיוק אבל זה היה משהו עם שש, טוב, נלך לחדר האוכל ונראה מה קורה שם. חדר האוכל, ליד המשרד, נראה שומם. כנראה עוד מוקדם, אנשים או במדיטציה או ישנים. אני כבר לא עייפה, החלטי לעשות סיבוב היכרות בקמפוס. הלכתי בדרך הראשית. מסביב יש כמה עצים, דשא ומבנים נמוכים. ראיתי מבנה גדול עם דלת פתוחה הצצתי היה מסדרון ארוך עם נעליים, בעיקר כפכפי גומי, הבנתי שזה כנראה אולם המדיטציה, בטח נשאר רק עוד קצת זמן עד סוף המדיטציה, אני אצטרף. נכנסתי לאולם, כולם יושבים על כריות, עיניים עצומות, הגב אלי, רובם יושבים מכוסים בשמיכה או צעיף. מצאתי כרית פנויה בשורה האחרונה והצטרפתי. ישבתי בעיניים עצומות, בשלב מסוים מישהו הפעיל טייפ והיו מן מלמולי תפילה, ספק דקלום, ספק שירה. כשזה הפסיק, האנשים על הבימה קמו ועזבו והאנשים באולם גם התחילו לקום. קמתי גם אני ויצאתי. בחוץ כבר היה די בהיר, אם כי עוד לא התחילה לזרוח השמש. לפני ראיתי את מנהל המקום שזיהיתי מאתמול צועד עם כמה אנשים. נגשתי אליו, שאלתי מה השעה, הוא אמר שש ועשרים ואמר לי שזה אזור הגברים ואני לא אמורה להיות כאן. אופס, לא ידעתי. טוב, הלכתי לכיוון חדר האוכל. מסתבר שזה חדר אוכל נפרד לנשים. כמה נשים נכנסו, נעליים וכפכפים נשארות מחוץ לחדר, כל אחת לוקחת צלחת ומקבלת מנה של דייסה. אני חובבת דייסות גדולה ועם הדייסה יש גם נבטוטים – עדשים מונבטים, כמו שאמא שלי תמיד קונה לי, זה לא נראה לי מתאים עם דייסה אבל לא נורא, אני נורא אוהבת אותם וזה מאוד בריא. הודו מלאה בעדשים אבל משום מה אף פעם לא נתקלתי כאן בעדשים מונבטים. יש גם צ'אי. אני מרוצה. ארוחת בוקר טובה. מסיימת לאכול, כל אחת שוטפת את הכלים שלה בשקט בברזיה מאחור, אני עושה כמוהן ונגשת למשרד להפקיד את הדרכון בכספת. לוקחים אותי לכספת שבחדר עם מנעול, צמוד לחדר נעול אחר. אמנם את כל המפתחות מחזיק הודי מצ'וקמק אחד אבל אני מספיק סומכת עליהם. הוא נותן לי פתק עם מספר ושם את הדרכון בשקית קטנה וסגורה בכספת. אחרי נכנס הסיקי מהרכבת להפקיד את הארנק עם הסטיפות שלו. כל הפקידים שרואים אותי מוודאים שהפקדתי את הדרכון "כן, כן, הפקדתי" הם אומרים לי שאני אלך עכשיו לשמוע את ההרצאה הראשונה על אנאפאנה שהפסדתי אתמול. אחרי 20 דקות הבחורה הצרפתייה לוקחת אותי לשמוע את ההרצאה, היא קצת מספרת לי מה זה אנאפאנה: "זה די פשוט, את רק צריכה להתרכז בנשימות שלך ובתחושות שיש לך באזור האף". אנחנו נכנסות לאולם קטן אחר, אני יושבת על כרית, שני הסיקים מגיעים והיא מפעילה את הקלטת. בקלטת מדבר איזה הודי ומסביר איך לשבת ולחשוב רק על הנשימות, לנסות לא לחשוב שום מחשבה אחרת רק להתרכז באוויר שנכנס ויוצא ובתחושות שזה יוצר, באף, בנחיריים באזור שמתחת לאף ומעל השפתיים, כל תחושה שרק מתעוררת להיות מודעים לה. נשמע די פשוט ובכל זאת הרצאה של חצי שעה. בסוף ההרצאה אנחנו מצטרפים למדיטציה שכבר התחילה באולם. אנחנו נכנסים לאותו אולם מדיטציה גדול שהייתי בו לפנות בוקר אבל מהצד של הנשים. כולם יושבים בשורות מול הבמה, אם מסתכלים יותר טוב אפשר באמת להבחין שבצד שמאל הגברים וימין הנשים. הצרפתייה לוקחת שתי כריות ומניחה בקצה השורה האחרונה היא לוחשת לי שמעכשיו זה המקום הקבוע שלי. טוב. אני מתיישבת כמו כולם, מתבוננת קצת מסביב, בערך 40 נשים, 60 גברים, אני עוצמת עיניים ומנסה להתרכז בנשימות, אני מצליחה לעשות את זה בערך 3 שניות רצוף עד שמגיעה איזושהי מחשבה ומסיחה את דעתי. לפעמים דעתי מוסחת כמה דקות עד שאני מחזירה את עצמי לנשימה, שוב לכמה שניות בלבד. אחרי זמן מה ההודי שעל הבמה (על הבמה יש מורה הודי, המנהל מאתמול, בצד של הגברים, ומורה הודית בצד של הנשים) מפעיל את הטייפ ושוב יש מן תפילה, ספק שירה ספק דקלום באיכות הקלטה הודית ששומעים בה את האנשים משתעלים ברקע. ההודי בקלטת לא ממש שר יפה ולמעשה זה נשמע כאילו לקחו איזה תימני זקן עם קול נמוך וצרוד ונתנו לו לשיר "אל מלא רחמים" בניגון אשכנזי... הכל נשמע נמוך, צרוד איטי ומינורי... מוזר נורא. אבל זה מתברר מסמן את סוף המדיטציה, לפחות יש בזה משהו חיובי. המורה אומר בהינדי ואחר כך באנגלית, שניקח הפסקה של חמש דקות ואז נחזור לאולם למדיטציה הבאה. הלו"ז תלוי בכניסה לאולם, אני עוברת עליו זה בדיוק כמו שהם פרסמו באתר אינטרנט, המדיטציה הבאה היא של שעתיים. אני מותחת עצמות וחוזרת לאולם. כולם מתיישבים, יש שוב ניגון ושקט ואחרי זמן מה, הצרפתייה, שהיא מין אסיסטנטית, ניגשת וקוראת כל פעם ל-2 או 3 בנות שיושבות ומדברות עם המורה ההודית. בסוף גם תורי מגיע, היא קוראת לי ולבחורה שיושבת לידי. היא שואלת לשמותינו, מסתבר שליידי יושבת מיכל. אני מתיישבת על הכרית מול המורה ההודית הזקנה ומתבוננת בה. היא נראית בדיוק כמו שרצתי אני להראות כשהתחפשתי בכתה ה' למכשפה: שיער לבן אסוף, מטפחת ראש קשורה מתחת לסנטר, גבות עבות וכהות, עיניים עמוקות ופנים חרושות קמטים. באופן מפתיע, דווקא נראה שהיו לה את כל השיניים הקדמיות, יותר מזה אי אפשר לראות בפה המקומץ שלה. היא לבשה כל מיני צעיפים וחזרה בדיוק על ההוראות ששמענו בבוקר, בקלטת על האנאפאנה: "שבו ותתרכזו בנשימה, תרגישו את האויר נכנס ויוצא וכו' וכו', מדי פעם היא שואלת האם זה ברור ואנחנו מהנהנות. עכשיו, היא אומרת, תעשו יחד איתי. היא, ישובה ישיבה מזרחית על בימה 50 סנטימטרים מעלינו ואנחנו, 50 סנטימנטים תחתיה, עוצמים יחד איתה עיניים. אני תוהה האם היא קוראת מחשבות ויכולה לדעת שהמחשבות שלי כל הזמן בורחות מהנשימה. גם אם כן, היא לא אמרה לי שום דבר. אחרי כמה דקות שלחה אותנו חזרה למקום וקראה לשתי בנות אחרות. בסוף שוב משמיעים את "אל מלא רחמים". לפעמים כשהוא מתחיל את המשפט באות 'ב', זה נשמע כמו מישהו שעומד להקיא אבל המשפט ממשיך להתגלגל באיטיות. מה יש, אי אפשר להשתמש בקצת מלודיה...? גם כן הודים. ב-11:00 צלצול פעמון, הוא מבשר על סוף המדיטציה וגם על ארוחת צהרים. אני לא רעבה אבל הולכת לאכול, שלא יתקוף אותי רעב אחר כך. נכנסים לחדר האוכל בטור, בלי נעלים, אני עם גרביים, גם רוב ההודיות, אבל רק בגלל שחורף. נראה לי הרגל די מגעיל להיכנס יחף לחדר האוכל לדרוך על כל הפרורים והלכלוך אבל ככה עושים ההודים בכל מקום, בסך הכל די נקי יחסית בחדר האוכל הזה. אנחנו עוברים עם צלחת מסיר לסיר ומקבלים ירקות מבושלים, עדשים, אורז, צ'אפטי, ירקות טריים חתוכים, אוכל הודי פשוט אבל לא רע ויש די מבחר. אני מסיימת לאכול, כל אחת שוטפת את הצלחת שלה, הכוס שלה והכף. המדיטציה הבאה באחת, יש קצת זמן לישון אבל האסיסטנטית ניגשת אלי ואומרת לי שהמורה רוצה לדבר איתי ב-12:00, בקבלת קהל שלה. מה יש לה לדבר איתי, אני לא יודעת, כל מיני אפשרויות עולות במוחי. ב-12:00 אני הולכת לאולם מתיישבת עד שמסמנים לי לגשת למורה. היא מוודאת את שמי, מוציאה את הטופס שמילאתי, לא כתוב שם יותר מדי. היא שואלת אם הכל בסדר ואני מחליטה להגיד לה שאני ממש צריכה שעון כי אין לי כאן תחושה של זמן ואני לא יודעת כמה נשאר לי מההפסקה כל פעם וכו', היא לא מבינה כלום ממה שאני רוצה ושואלת שוב כמה פעמים, אבל האסיסטנטיות יושבות ליד והן מסבירות לה בהינדי. טוב, הן מהנהנות וזה נשמע כאילו יטפלו בזה, יופי. אני חוזרת לחדר שלי. נשכבת במיטה. אחרי חצי שעה אני מצליחה להירדם לרבע שעה. בשעה אחת שוב הפעמונים מצלצלים למדיטציה הבאה. כולם נכנסים ומתיישבים. מפעילים קלטת, אותה שירה אבל הפעם זה קצר, אני מחכה שמשהו יתחיל אבל לא קורה כלום. אחרי עשר דקות אני מבינה שבעצם זה התחיל, עושים מדיטציה. שוב מחשבות, שוב נשימות, מחשבות ומחשבות לפעמים אני נסחפת איתם לדקות ארוכות עד שאני נזכרת לחזור לנשימות. אני כועסת על עצמי ומנסה שוב. מדי פעם מהדהד רעש – איזה הודי תקע גרפס. אני מזועזעת אבל אף אחד לא מגיב. כמה דקות של שקט ועוד איזה גרפס קולני מוציא אותי מהריכוז, אני פוקחת עיניים מסתכלת סביב אבל אף אחד לא מגיב ואין מבטי אשמה כלפי אף אחד. אני מנסה לחזור לנשימות ואז מוציאה אותי ממנוחתי רעש חזק וברור של נפיחה מהצד של הגברים, מה שנקרא פלוץ... לשנייה זה משעשע אבל כשזה חוזר על עצמו כל כמה דקות זה כבר ממש בלתי נסבל, אני לא מצליחה להבין מה יש לי לחפש כאן, לשבת בין כל ההודים ולשמוע את הגרפסים והפלוצים שלהם?! לשמחתי, המקום שלי הוא בצד הכי רחוק מהגברים, האולם די גדול ולפחות הריחות לא מגיעים אלי... אני מתחילה לחשוד שיש כאן איזה קנוניה של יהל להרגיל אותי לא להתלונן על הקולות שלו. אף אחד באולם לא מגיב והמורה לא מבקש שקט. סוף, סוף הוא מפעיל את הקלטת, כמה דקות ארוכות של תפילה עד ההפסקה ואני יוצאת לאוויר החופשי. מותחת רגלים ונושמת בהקלה. רק כמה דקות והאסיסטנטית מצלצלת בפעמון קטן לחזור לאולם. אוף. חוזרים לאולם, שוב יושבים, אני מחכה שיתחיל ואחרי שלא קורה כלום עשר דקות אני נזכרת שהתחילו. נשימות מחשבות גרפסים ופלוצים. אני חייבת לציין שגם מצד הנשים מגיעים קולות ורעשים שלא היו מביישים חדר אוכל ממוצע של כל פלוגת חי"ר צה"לית... הם מוציאים את הגרפסים בקול תרועה ממעמקי הקיבה, לא מנסים אפילו להסתיר או להדחיק אותם. עם כל הכבוד לפער התרבויות ולסקרנות האנתרופולוגית שלי, זה נראה לי מוגזם לדרוש ממני לשבת ולשמוע את זה, אבל אני יושבת ושומעת, מנסה לחשוב על הנשימות, חושבת על אלף דברים אחרים ומחכה שהזמן יעבור. והזמן באופן מפתיע עובר. כל פעם שנגמרת מדיטציה אני המומה מזה שעברה שעה וחצי שלא עשיתי בה כלום, רק ישבתי, הזמן כאילו לא זז אבל הוא זז ועובר גם כשיושבים ולא עושים כלום. בחיי. עוד 5 דקות הפסקה, בחוץ שמש חורפית נעימה של צהריים ג'ייפורים. אני מסתכלת על הנשים בחוץ, רובן הודיות, רק חמש או שש מערביות. חלק הולכות להן בחוץ בשקט, לאורך השביל וחזרה, הלוך וחזור, בחוץ הציפורים מצייצות ואני מרגישה כמו בבית סוהר, או בבית משוגעים, אבל כאן, כולם נמצאים מתוך בחירה מה שהופך את כל העניין ללא ברור, כנראה שאנחנו באמת מטורפים וזה בית משוגעים. ליד האולם של המדיטציה יש מבנה עם מן כיפה מוזהבת שנקרא הפגודה, אני מניחה שיש שם אולם מדיטציה מפואר יותר, כנראה לאירועים חגיגיים. בהפסקת צהריים מחר, אני אעשה לי שם סיור אדריכלי. עוד מדיטציה אחת עד ארוחת הערב, אני מצליחה לעבור גם אותה. וב-17:00 כולנו יוצאות לארוחת הערב. לא רעבה אבל שמחה לגוון את הישיבה על הרצפה בישיבה על כסא. ארוחת ערב הפתעה גדולה, שתי מנות של דייסה... אחת מתוקה ואחת מלוחה. אין לי מה להתלונן, אני באמת אוהבת דייסות והדייסות ההודיות הן לא סתם סולת פשוטה יש בהן כל מיני דגנים מעניינים. אני חושבת לעצמי, איך בכלל אני מעיזה לרדת על הקולינריות הירודה של יהל בגלל שהוא אוהב כל כך את האוכל ההודי: העדשים – הדל שנראה, כשאתה אוכל אותו, בדיוק כמו שהוא נראה כשהוא יוצא. אין ספק שדייסה נראית יותר גרוע וגם פחות מתוחכמת ועשירה. אבל מה לעשות שלאמא שלי יש טראומת-דייסות, מאחר והכריחו אותה לאכול דייסה בילדותה, היא לא מסוגלת לאכול שום דבר שדומה לדייסה או בעל טקסטורה דייסתית ובכלל, אסור להזכיר את המילה הזו בבית, שלא יצא לה התיאבון. אין לי מושג מה אנחנו אכלנו מהרגע שהפסקנו לינוק עד שצמחו לנו שיניים אבל זה לא היה דייסה ואחותי, אחי ואני, גדלנו עם חסך דייסה. עד היום שלושתנו אוהבים מאוד דייסה ומדי פעם, בעיקר בחורף, חוטאים ומכינים לנו דייסה בלי לספר לאמא שלנו. זו כנראה הדפקט הקולינארי הכי גדול במשפחה שלי, אבל מה לעשות אני אוהבת דייסות ואין לי שום בעיה שזה יהיה התפריט היומי בכל הארוחות בימים הקרובים. אחרי ארוחת ערב יש הפסקה עד 18:00. עדיין אור ואני מסתובבת בחצר הקטנה ובודקת את כל הקצוות שלה: השביל, 50 מטר אורך ויש גינה קטנה עם כמה ספסלים, עצים, הרבה ציפורים וכמה טווסים שמצליחים לעוף למרות המשקל שלהם עד צמרות העצים. ב-18:00 שוב צלצול פעמון להיכנס לאולם, אני מקללת ונכנסת בחוסר חשק, באופן מפתיע אני מצליחה להיות קצת יותר מרוכזת והמחשבות קצת פחות בורחות אם כי עדיין מעופפות. אחרי שעה מדיטציה 5 דקות הפסקה ואז ההודים חוזרים לאולם והמערבים הולכים לאולם הקטן לשמוע את ההרצאה. בדרך, מיכל נגשת אלי ושואלת בשקט אם היא יכולה לשאול אותי שאלה. מה אני כבר יכולה לענות? אז אני אומרת: "כן". היא שואלת אם אני מבינה מה בכלל המטרה של כל הויפאסאנה הזו. וואו... אני עונה שאני לא יודעת אבל שתשאל שוב עוד 10 ימים. היא אומרת שהיא שוקלת לעזוב. טוב. נכנסים לחדר ומקרינים בטלוויזיה את ההרצאה – קלטת וידאו של ההודי, זה ששר את התפילות. הפעם הוא יושב ומדבר באנגלית. האיש, המורה הגדול כנראה, לא נראה בעל כריזמה מיוחדת, אבל מספר שבמקור הוא איש עסקים עשיר מבורמה והתמזל מזלו להיתקל בויפאסאנה ומאז הוא עוסק בזה. הוא מדבר במשך יותר משעה ומספר על כל הדברים שכל אחד ואחד בטח חשב במהלך היום הראשון. הוא קולע, אבל זה לא מרשים אותי שלוקחים אנשים שונים ומושיבים את כולם על התחת כל היום ואומרים להם לא לחשוב על כלום מלבד הנשימה, כולם יתקלו באותן בעיות ותסכולים והוא מצליח לדבר ללב כולם. חוץ מזה הוא גם אומר שהסבל זה משהו בתוכנו ונכון שיש בחיים כאב אבל אנחנו אלו שהופכים את הכאב לסבל, על ידי המחשבות שלנו על כמה הכאב נורא ובלתי נסבל וכו' וכו' מה שאנחנו אמורים לעשות זה להתבונן בכאב ולא להגיב אליו. נשמע הגיוני, לא חדשני ובלתי ניתן ליישום. הוא משלב את ההרצאה בכמה בדיחות אבל אני עדיין לא מוצאת בו שם כריזמה מיוחדת ולא מבינה למה לא יכלו לקחת מישהו שיגיד את אותם דברים בשידור חי במקום הטלוויזיה המסכנה הזו, אבל ככה זה. אני חושבת על מיכל שרוצה לעזוב ואולי הייתי צריכה להגיד לה משהו אחר או לנסות לעזור לה. היא נראית די אומללה. אבל ההודי בהרצאה אומר שחשוב לשמור על שתיקה, גם למען עצמכם וגם למען החברים, אם תתחילו לדבר עם מישהו זה יסיח את דעתו ויקשה עליו בריכוז. ובאמת, אני כל הזמן חושבת על מה הייתי צריכה להגיד למיכל... למה היא עשתה לי את זה, אולי הייתי צריכה לא לענות לה? אבל מיכל באמת נראתה אומללה ואם אני יכולה קצת לעזור לה, אז למה לשתוק? כשאנחנו יוצאים מההרצאה אני ניגשת למיכל ושואלת אם היא מרגישה יותר טוב, היא אומרת שעכשיו הרבה יותר ברור לה הכל והיא נשארת... טוב ההרצאה עשתה את שלה אם כך... חוזרים לאולם הגדול, עוד מדיטציה קצרה עד 21:00 ואז לחדרים. היום הראשון נגמר, קשה להאמין. זה היה נורא. אני נשכבת במיטה ולא מצליחה להירדם, כל המחשבות שניסיתי לדחות כל היום מקפצות לי בראש, אני כל כך מתגעגעת ליהל ולמשפחה שלי והלוואי וזה יגמר כבר ואיזה כיף יהיה לדבר עם יהל ומה אני אגיד לו כשהוא ישאל בטלפון איך היה. היה נורא, פשוט נורא! השעות עוברות, מחשבות ומחשבות, אני מתהפכת ומתהפכת. אין סיכוי שאני אקום למדיטציה של ארבע וחצי בבוקר גם מחר. היום השני: פעמון מצלצל, אני כבר מבינה שזה פעמון ההשכמה של ארבע בבוקר. אני לא קמה. אחרי כמה דקות, האסיסטנטית עוברת עם פעמון קטן מצלצלת ומצלצלת נראה לי כאילו היא מצלצלת ממש מאחורי הדלת שלי חזק ובעקשנות, טוב אני קמה להדליק את האור, שתחשוב שהתעוררתי ואני חוזרת לישון בארבע ועשרים עוד צלצול פעמון ואחריו שוב היא עוברת עם הפעמון הקטן והמעצבן. אני שוכבת במיטה עם עיניים פקוחות, אני דווקא לא נורא עייפה. טוב אני שמה על עצמי פליס עבה ואת הצעיף הטיבטי הגדול שלי שהוא כמו שמיכה ויוצאת לאולם מדיטציה. אני יושבת וממשיכה את החלומות שלי, מנסה פה ושם גם לחזור לנשימה אבל לא נלחמת עם עצמי, ארבע בבוקר זמן לא טוב למלחמות. הגוף מאוד רגוע בשעה הזו אבל אני רק חושבת כמה אני אהיה עייפה אחר כך ומתכננת באיזו הפסקה אני אשלים שעות שינה. אולי בכולן. השעתיים עוברות. שש וחצי כולם קמים לארוחת הבוקר. הפעם לא רק דייסה ונבטוטים אלא גם אידלי – מן קציצות אורז מאודות שהן למעשה כמו לחמניות עם רטבים הודים. בנסיבות אחרות לא הייתי אוכלת את כל הדברים המתובלים האלה על הבוקר אבל אני מנסה קצת, זה די טעים. צ'אי ואני חוזרת למיטה לישון. הזריחה רק מתחילה ב-7 בבוקר. לפני כן אני בודקת את המים החמים בחדר, אתמול אמרה לי האסיסטנטית שיש מים חמים בברזים מ-6:30 עד 8:00, המים לא ממש חמים, לא הייתי אפילו מגדירה אותם כפושרים ובחוץ עוד קריר, אין מצב שאני מתקלחת בזה אבל אני עושה שטיפה מהירה והולכת לישון, בשעות של הפסקת הבוקר משמיעים ברמקולים את מלמולי התפילות וקשה להירדם. אני מרגישה שמתחיל לי כאב גרון, השארתי את יהל עם שפעת בדארמסאלה ואני רק מקווה שאני לא אחטוף אותה עכשיו, אם תתחיל לי נזלת אז בכלל אין לי סיכוי להתרכז בנשימה... היום השני, אותו סדר יום, בכל פעם שאני יוצאת ממדיטציה אני לא מאמינה שעברתי עכשיו שעה או שעתיים בישיבה בלי לעשות כלום.. והזמן עבר. פעם אחת הייתה לי שעה שהרגשתי מרוכזת יותר. יצאתי מהמדיטציה במן תחושה נעימה כמו אחרי שינה טובה, ידעתי שלא ישנתי כי בכל רגע יכולתי לפתוח עיניים, אבל זה מרגיש כמו חצי חלום. נעים כזה. אבל עדיין, רב הזמן, אני יושבת במדיטציה, מחליפה כל פעם את תנוחת הרגליים, מיישרת מדי פעם את הגב, פוקחת לפעמים עיניים ומסתכלת על הגב(ים) של כל היושבים לפני, רב המערביות האחרות נראות לי תמיד זקופות ומרוכזות, רק מיכל לידי זזה כל הזמן ובדרך כלל יוצאת מאולם המדיטציה הרבה לפני שהיא נגמרת. אני ממשיכה לשבת, גם אם אני לא מרוכזת ומתרגלת את המדיטציה, לפחות שהגוף יתרגל לישיבה ובהמשך יהיה לי יותר קל לפחות מהבחינה הזו. ההודיות נראות לי גם יושבות מרוכזות, די הפתיע אותי שרב המשתתפים בקורס הם הודים. חשבתי שזה מסוג הדברים שהמקור שלהם אמנם הודי, אבל היום הם כבר ניתנים באוריינטציה מערבית, כמו כל חוגי היוגה, שם לא ראיתי אף הודי חוץ מהמורה. כנראה שזה נחשב משהו חשוב בקרב ההודים, לעשות ויפאסאנה. להודיות בטח הרבה יותר קל, הן רגילות לשבת כל היום ולצ'אפט צ'אפטים, אולי זו אפילו חופשה מבחינתן... השעות שאחרי הפסקת הצהריים, אלו שעות המדיטציה הכי קשות שלי. שלוש מדיטציות רצופות של סך הכל ארבע שעות עד ארוחת ערב. עינוי. אני לא מצליחה להבין איך יהל עודד אותי לעניין הזה, ופחות מצליחה להבין איך הוא בכלל שקל ללכת לזה וניסה אפילו פעמיים. ברור שכשאני אצא מפה אני ארגיש מאושרת, תשימו כל אדם בכלא לעשרה ימים ובסופם הוא יצא וירגיש אדם חופשי ומאושר! אז מה? בגלל זה אני אתנדב לשבת בבית כלא? וגם אם השקט הזה יביא אותי לכל מיני מסקנות, בשביל מה אני צריכה את הישיבה הזו כל הזמן, התחת שלי ממש מתאבן והברכיים שלי כבר לא יכולות לסבול את זה... אבל פיתחתי לי שיטה שעוזרת לי להתרכז בנשימות אני פשוט מדמיינת את הנקודה הזו, שצריך להתרכז בה, חושבת מה רואים משם ואיך הייתי מציירת את זה ואז משננת לעצמי: "הכנס אויר, הוצא אויר, הכנס, הוצא" וכל פעם מרגישה את האוויר נכנס ויוצא, כשזה משעמם אני עוברת להגיד את זה באנגלית או בוחרת כל מיני מילים אחרות, הנה נגמרה עוד מדיטציה. בהפסקות אני מתבוננת על ההודיות, נשכבות להן בשמש, לא משנה איפה, באמצע השביל, על הדשא, בכל מקום. אני מתחילה להבין משהו על ההודים. כל העניין הזה שהם משקיעים במבנים אבל עושים אותם באיכות נמוכה, ובצורה מצ'וקמקת שהופכת אותם למכוערים, זה לא שהם לא רואים שזה מכוער, הם פשוט לא סובלים מזה שזה מכוער כמו שאנחנו נסבול אם נראה תמונה עומדת עקום על הקיר, הודי יראה שזה עקום, אבל זה לא יטריד אותו בכלל ובטח לא מספיק בשביל לטרוח ולהזיז אותה. יהל כל הזמן משתגע, איך ההודים האלה משקיעים כסף בכל-כך הרבה דברים אבל עושים כזו חרה של עבודה שהכל יוצא דפוק... לחברים שלו הוא כל הזמן מנסה להסביר: "כדאי לכם לעשות את זה ככה ואת זה אחרת" ונותן להם טיפים ורעיונות טובים ואפילו מוכן לעזור פיזית, אבל הם לא תמיד משתכנעים, גם אם הם מסכימים שהוא צודק הם לא ישקיעו את האנרגיה לשנות, למרות שהם כבר השקיעו את רב הכסף והמאמץ. נראה לי שזה נובע מאותה פילוסופיה שמנסים ללמד אותנו כאן: לא לסבול ולהתייסר מדברים, גם אם הם "כואבים". אז נכון, הם מבינים שהברז לא יושב במקום הנכון במסעדה ואם הם יזיזו אותו הם יוכלו להוסיף שולחן וזה יהיה הרבה יותר רווחי, אבל הם לא סובלים ולא מתייסרים ולא חושבים כל היום כמה כסף הם מפסידים או כמה הם יכלו להרוויח. אולי זה גורם להם להשיג פחות בחיים ואולי זה הופך אותם ליותר מאושרים, כל אחד יחליט לעצמו... באחת ההפסקות האסיסטנטית נותנת לי שעון מעורר, איזו הקלה, אני מקבלת גם נייר טואלט כי מה שהבאתי נגמר (עוד הקלה...) סוף סוף אני לא אהיה בלחץ כל הזמן של כמה זמן נשאר לי עד סוף ההפסקה, האם כדאי לנסות לישון או לא וכו'. אני מחכה לסרט בערב, הבילוי היומי. לפחות אפשר להישען שם על הקיר. האסיסטנטים אמנם יושבים ומקשיבים לו בתנועת מדיטציה מתוחה. אבל רב האחרים לא. אז גם אני לא. ביום השני, הוא מדבר ארוכות. הוא אומר שמאוד יכול לעזור בריכוז, אם מדמיינים איזו דמות בזמן המדיטציה או משננים איזו מילה או מנטרה ואני כבר מבסוטה איך עליתי על זה לבד. ואז הוא ממשיך: "אבל במדיטציה שלנו אסור לעשות את זה, חייבים להתרכז רק בתחושות האמיתיות שמרגישים ולא להתרכז בדמיונות... אם מישהו מדמיין איזו דמות של אל או קדוש, או משנן איזו מילת קודש זה הופך את המדיטציה לקשורה לדת או תרבות מסוימת ואילו הדאמה – הויפאסנה היא אוניברסאלית לא קשורה לשום דת, לא באה במקום הדת. כשעושים ויפאסאנה אסור לערבב אותה עם שום דבר אחר". אוף, אני חושבת לעצמי, מה אכפת לך שאני אשנן לעצמי: "אוויר נכנס, אוויר יוצא" בזמן המדיטציה, זה לא קשור לשום דת... אבל הוא, בטלוויזיה מתעקש. הוא לא שולל מדיטציות אחרות שבהן מתרכזים במילה כמו 'אום' או משהו כזה אבל הוא אומר שרק אם מתרכזים בתחושות האמיתיות בלבד ולא בדמיונות, רק ככה אפשר להגיע לאמת האמיתית וכו' וכו'. אני לא ממש חושבת שאני אגלה כאן את האור או אגיע להארה או משהו כזה, אבל מצד שני אני לא רוצה לאבד את הסיכוי שלי כן להגיע לזה... חוץ מזה, השיקול שאומר לא להתעסק בדברים דמיוניים שמטרתם בעצם להסיח את הדעת על ידי כך שגורמים לה להיות מרוכזת בדבר אחד חסר משמעות, אלא להתרכז רק בגוף ומה שקורה לו באמת ולהיות מודע לדברים האמיתיים, די משכנע אותי. אחרי הסרט עוד קצת מדיטציה חזרה באולם. כשאני נכנסת, ההודית שיושבת לפני, מסתובבת אלי ומחייכת אלי במין חיוך ערמומי כזה, כאילו היא יודעת עלי משהו שאני לא יודעת. הודית קטנה וממזרית כזו. אני רק מחייכת חזרה. אני מנסה ליישם את המדיטציה בלי דמיונות ובלי מילים, זה הרבה יותר קשה, הפעם, הוא הסביר להתרכז ממש רק בנקודה מתחת לנחיר שבה האוויר יוצא ולא בכל האף, רק נקודה קטנה. מעניין מה רואים מהנקודה הזו, אבל אני מתרכזת במה שאני מרגישה. אני חוששת שגם הלילה אני שוב לא אצליח להירדם ולאט לאט, במהלך השבוע, אני פשוט אקרוס עם כל חסכי השינה שאני צוברת פה, אני ישנה ארבע שעות בלילה, פה ושם משלימה בסך הכל, אולי עוד שעה, אבל זה עדיין חצי ממה שאני רגילה בשבועות האחרונים...אני מחליטה לגשת הערב לשעת ייעוץ עם המורה ולשאול אותה מה לעשות, אני תוהה האם היא תגיד לי: "תעשי עוד נשימות, עוד נשימות..." או אולי זה בסדר שאני לא ישנה הרבה? אולי זה חלק נכון של התהליך? אני ניגשת ומתיישבת לפני המכשפה, היא מחייכת, דווקא לה יש חיוך נעים ולא מרושע, כנראה בזכות השיניים הקדמיות שלה... אני מתחילה לירות בשקט צרור של הסברים על זה שאני לא מצליחה להירדם, שאני מרגישה פרץ של אנרגיה לפני שאני הולכת לישון, שאני מסתובבת כל הזמן במיטה ומתהפכת ואלף מחשבות רצות לי בראש. היא עונה לי משהו בלי שום קשר. היא לא הבינה מילה. אני חוזרת באנגלית לאט: "לילה-שינה-אי-אפשר...". "אהה...", נראה שהיא הבינה, היא מסבירה לי שוב אנאפאנה, שאני אעשה אנאפאנה, להתרכז בנשימות. אולי זה ירדים אותי אבל גם אם לא, הראש נח והגוף נח ואני ארגיש כאילו ישנתי. טוב, תשובה די צפויה, אבל משכנעת, ננסה. כשאני במיטה, שוב מחשבות, שוב תחושת אנרגיה ואין עייפות, יכול להיות שזה סתם מן ג'ט-לג בגלל שכל סדר היום השתנה ואני קמה ב-4:00 בבוקר במקום ב-10:00 זה בכל זאת 6 שעות הבדל ממה שאני רגילה. הייתי מצפה שאחרי ארבע שעות שינה בלילה, במהלך היום, אני כל הזמן אנקר. אבל בפועל, חוץ מכמה שעות קשות, אני די ערנית. כנראה שכשהגוף לא עושה כלום כל היום ולא ממש לומד או מתנסה במשהו חדש שצריך לעבד ולעכל, הוא גם צריך הרבה פחות שינה. שוב אני מתהפכת, מנסה להתרכז בנשימה אבל גם כאן זה קשה, חושבת וחושבת מה בכלל יהל שלח אותי לכאן, כשהוא ישאל אותי איך היה, אני אגיד לו מה הוא שלח אותי לעינוי הזה. ב-21:30 כבר הייתי במיטה אבל עוד ראיתי את השעה 1:00 לפנות בוקר בשעון, לפני שנרדמתי. יום שלישי: גם הפעם חשבתי להבריז מהמדיטציה של ארבע וחצי בבוקר, אבל כשהפעמון צלצל התעוררתי וישר פקחתי עיניים גדולות. הדלקתי את האור שתדע בחוץ שהתעוררתי ולא תרעיש לי בפעמון המעצבן. המשכתי לנמנם עד ארבע וחצי ואמרתי לעצמי שאני אלך למדיטציה ואם אני ארגיש שאני סתם מנקרת ונרדמת, אז אני פשוט אחזור למיטה. קמתי, חושך ושקט בחוץ, כל הדמויות ההודיות סהרוריות, נכנסות לאולם. מתיישבים ומתחילים. ההודית שלפני מחייכת אלי, אני מחייכת חזרה. במשך רב הזמן, אני עדיין לא ממש מצליחה להתרכז וגם פוקחת עיניים מדי פעם ואפילו חוטאת ומציצה בשעון שתלוי מאחורי. מיכל מגיע למדיטציה אבל אחרי שעה נעלמת. אחרי עוד חצי שעה היא חוזרת מלווה באסיסטנטית. מעניין איך היא שכנעה אותה לחזור, האם בהסברים או בעינויים... הגרון שלי ממש נפוח. לקחתי אתמול כמה סטרפסילס אבל זה לא עזר, הבוקר זה עוד יותר חמור. רק לא להיות כאן חולה. רק כאב גרון אפשר לסבול אבל בלי כל שאר הבלגן. קשה לי לחשוב איך אני אצליח לעבור עוד יום שלם של מדיטציות, שלא לדבר, עד שהסיוט הזה יגמר כבר. אני מחכה שיגיע כבר היום החמישי. הקורס שלי קוצר ביום (משהו שידעתי מראש) והוא רק תשעה ימים, אז בסוף היום החמישי אני אוכל להגיד שנשארו רק עוד ארבעה ימים ואחרי שעברתי חמישה ימים, ארבעה ימים בטח ייראו קטנים עלי. אבל עד שיגיע סוף היום החמישי... עכשיו רק מתחיל היום השלישי... המדיטציות מתקדמות, עדיין קשה לי נורא לגרש מחשבות, חלק מהן גם לא בא לי לגרש, אני מתחילה לחשוב איזה כיף יהיה להיפגש שוב עם יהל ולהתחבק וחיוך קטן מבצבץ לי על הפנים, העיניים עצומות ולא בא לי לחשוב על האוויר בנחיר! אני כועסת על עצמי: "חבל על הזמן שלי, אם אני לא עושה את התרגילים, ברור שלא ייצא לי כלום מהעינוי הזה..." אבל בטלוויזיה הוא אמר לא לכעוס על עצמך כשאתה לא מצליח להתרכז והמחשבות בורחות, פשוט לחזור לריכוז ולהמשיך, בלי תחושת אכזבה, בלי כעס, פשוט לחזור לריכוז. אז אני מתפייסת עם עצמי וחוזרת לריכוז. חושבת על אותה נקודה מתחת לאף, מרגישה את האוויר הקר נכנס והאוויר החם יוצא, מצליחה דקה או שתיים ושוב היא נעלמת, אבל לא להרבה זמן, שוב אני מחזירה, שוב נעלמת. לפעמים, בשעות קצת פחות טובות, המחשבות נעלמות לכמה דקות ארוכות. אני מחכה שכבר ילמדו אותנו משהו חדש, זה כבר משעמם נורא. הבנתי שהאנאפנה הזו, זו רק הקדמה, עדיין לא הדבר האמיתי. אני מנסה לחשוב איך זה יכול לעזור לי בחיים. גם כשאני רצה באימונים אני סובלת ולא מצליחה להתרכז ולגרום לעצמי לרוץ יותר מהר, למרות שמבחינת סיבולת לב-ריאה אני יודעת שאני יכולה עוד. באופניים אני מצליחה בקלות להוציא ממני הרבה יותר. אולי אם אתרגל כאן, אני אצליח אחר-כך להיות מרוכזת יותר גם בריצה ולרוץ טוב יותר. מתחשק לי כבר לרוץ, למרות שזה החלק שאני הכי סובלת בו ונהנית בעיקר מהתחושה שאחרי, מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל איזה סיבוב ריצה. עוד ארוחת בבוקר ועוד צהריים, אוכל באמת בסדר אבל אני בכלל לא רעבה בארוחות האלה, אפילו אחרי הארוחה האחרונה שהיא ב-17:00 אני לא נהיית רעבה יותר כל הערב. אני מבקשת כל פעם שישימו לי רק קצת בצלחת. ביום הראשון ביקשתי תוספת כשהיה לי משהו טעים, אבל עכשיו אני אוכלת רק מה שנותנים לי, גם אם משהו טעים לי במיוחד אני לא מבקשת עוד כי אני שבעה. הישיבה הזו כל היום בלי לעשות כלום צורכת מינימום אנרגיה ואני מרגישה שאני לא צריכה את כל האוכל הזה, אין סיכוי להרזות כנראה ב-0 פעילות. אם אני אתחיל להשמין, זה יהיה ממש נורא! אני שותה המון שתייה חמה בשביל הגרון, בחוץ עומד מייחם כל היום עם מי ג'ינג'ר ואני סוחטת פנימה גם קצת לימון, שיהיה ויטמין C. ג'ינג'ר-למון, בלי דבש או סוכר, לא מי-יודע-מה טעים אבל נבלע בקלות ומרגיע את הגרון. כל הפסקה, בין המדיטציות, אני רצה לשירותים להשתין והגליל הקטן של נייר טואלט שהם מביאים לי מספיק בדיוק ליום אחד ושוב אני צריכה לבקש עוד. היא מביאה לי אותם עכשיו בזוגות... בבוקר אני משלימה חצי שעת שינה נוספת, אמנם בהפסקת הבוקר הם משדרים ברמקולים את התפילה הזו, כמו מואזין, אבל איך שהוא אני מצליחה לקלל את הדבר הזה ולהירדם. ביקשתי מהם מקום שאני יכולה להביא ממנו מים חמים, אפילו דלי אחד, לפחות שתהיה לי מקלחת חמה, אז האסיסטנטית שאלה את המורה וזו אישרה לי להיכנס למקלחת שבמגורים שלה, שם יש לה גיזר – בויילר, ולמלא לי דלי מים חמים שם. הם באמת בסדר ובאמת משתדלים וזה נותן תחושה טובה, אם אני כבר סובלת, לפחות בשאר הדברים, שלא חייבים לסבול בהם, שאני לא אסבול. נכון שהנזירים שעושים מדיטציה מתקלחים במי נהר קפואים, אם בכלל הם מתקלחים, אבל בהוראות כאן אין שום דבר על זה שאסור מקלחת חמה, אז אני מרשה לעצמי להתפנק ולא להסתפק במקלחת פושרת... כמו שאמא שלי אומרת: לא צריך להיות יותר צדיק מהאפיפיור... אני מרגישה כאילו אני היחידה שמבקשת כל הזמן דברים: אני צריכה שעון, עוד נייר טואלט, מים חמים, כדורים נגד כאב גרון, כל יום משהו. אבל אף אחד לא נותן לי תחושה שאני לא בסדר או מפונקת, או מטרידה. להפך, נראה שהם עושים מאמץ מאוד גדול לספק את הצרכים הקטנים שלי. בארוחת צהרים אני מתיישבת מתחת לאיזה פוסטר שתלוי על הקיר עם ציור של מבנה מפואר עם כיפת זהב כזו. אני מניחה שאם זה תלוי שם אז מותר לנו לקרוא ומתחילה לקרוא. זה מבנה שמתוכנן במומבי, למרכז ויפאסאנה שיוכל להכיל אלפי תלמידים. יש הסברים מפורטים על המבנה, איך הוא בנוי, איפה הוא ממוקם, למה צריך אותו וגם איך יממנו אותו. הבנייה מסתבר כבר החלה לפני כמה שנים, ויש שם פרטים שנראים מיועדים למי שרוצה לתרום כסף להשלמת הבניין. אולי הוא בכלל כבר גמור. לא ברור לי איך, עם כל הפילוסופיות והערכים שמלמדים בהרצאה, על צניעות ונדיבות, הם בכל זאת מנסים לבנות מבנה שמשדר כל כך הרבה כוח ופאר. טוב, אולי יש להם הסבר אחר לזה. אחרי המקלחת אני מתלבשת (כל הבוקר אני באותו טרנינג שאיתו אני ישנה, למי אכפת) ויוצאת לעשות סיבוב בחצר. אני מחליטה להציץ במבנה הפגודה שאצלנו במרכז. אני מצפה למצוא אולם מפואר עם כיפה מעל ונדהמת כשמה שאני רואה זה מסדרונות היקפיים עם דלתות. אני פותחת את אחת הדלתות, ויש שם פשוט צינוק קטן, חדרון קטן עם פתח אוורור וכרית מונחת על הרצפה. אני המומה, זה ממש צינוק. אני יוצאת מהמבנה בהלם. לא מעיזה להסתובב בפנים כי אולי אסור לי. מבחוץ יש הוראות שכתוב בהן שעל כל אחד לשבת רק בתא שלו וכל מיני הסברים. כל המבנה המרשים הזה בשביל הצינוקות המסכנים האלה בפנים? לא חבל?... אני עושה סיבוב בחצר, כמה תרגילי מתיחות על הספסל, נראה לי שזה כדאי, אפילו שלכאורה לא אמורים לעשות אפילו יוגה. המון ציפורים בחוץ וטווסים והשמש נפלאה. כל הקמפוס הזה מוקף בגבעות מסביב ולא רואים בכלל איפה אתה נמצא. נורא בא לי לעלות על איזה גבעה אסורה אבל אני מוותרת. עושה עוד כמה סיבובים סביב החצר. אני הולכת וסופרת צעדים, 140 צעדים כל סיבוב, הממ... זה בטח בערך 70 מטר כל סיבוב, אני עושה שלושה או ארבעה כאלה, עם מבט מהורהר של בית-חולים לחולי נפש, למעשה, אני חושבת לעצמי, זה די מתבקש שיעשו קורסים כאלה בבית כלא, הרי לאסירים יש את כל הזמן שבעולם, יטיפו להם קצת על ערכים ואושר, יעזרו להם לשלוט בעצמם קצת, זה יכול לעשות להם רק טוב... ובאמת בימים הבאים כשעברתי וקראתי את כל הפוסטרים בחדר האוכל מצאתי אחד שמספר על היישום של קורסי ויפאסנה בבתי-כלא בהודו. נשמע מרתק, מעניין אם זה עובד. אחרי הפסקת צהריים, חוזרים לאולם, אני יודעת שאלה עכשיו השעות הקשות שלי, שלושת המדיטציות עד ארוחת הערב ואני פשוט עוברת אותן אחת, אחת. בחלק מהמדיטציות, התלמידים הותיקים יכולים לבחור בין לעשות מדיטציה בתא שלהם-הצינוק שלהם, או איתנו באולם. לנו, מידי פעם, שוב קוראים לשבת מול המכשפה הטובה ושוב היא חוזרת בדיוק על אותן מילים שנאמרות בהקלטות שמשמיעים לנו. לא ברור לי אם היא סתם סתומה או רק לא מבינה אנגלית ובאותו רגע גם לא ממש ברור לי מה זה תורם לשבת מולה ממש קרוב ולעשות את אותו דבר שאני עושה במשך שעות, 15 מטר רחוק יותר ממנה. מיכל יושבת איתי לידה. היא שואלת אם אנחנו מבינות ומיכל אומרת לה שלא, היא לא מצליחה להבין או להתרכז בכלום. המכשפה מאוד מרגיעה, חוזרת על אותן הוראות. מיכל מבינה כנראה שמכאן לא תבוא הישועה בסוף נשברת ומהנהנת שהיא מבינה. בערב היא אומרת לי שהיא כנראה עוזבת מחר. אני מניחה שהיא בטח שוב תשנה את דעתה אחרי הסרט אבל אני עושה לה פרצוף של: "טוב, מה לעשות..." בחלק הממש קשה של שעות הצהריים אני ממש מנקרת ולפעמים פשוט ישנה בישיבה מזרחית, עיניים עצומות, גב שמוט. אני לא היחידה, מידי פעם שומעים נחירות מהצד השני של האולם. שאר הקולות והרעשים, גם הם ממשיכים כרגיל. זה לא נעים אבל חיים עם זה, מעניין אם בסוף אני אתרגל. יהל יהיה מאושר, כמה שאח שלי ניסה ללמד אותי כל חיי לעשות גרפסים ולשכנע אותי שזה לא משהו רע, הוא לא הצליח, אולי עשרה ימי ויפאסאנה ישכנעו אותי ואם לא ישכנעו, אולי רק יהפכו אותי לסובלנית יותר. חוץ מזה כולם גם משתעלים מסביב ואני רק מודה שאני בשורה האחרונה ואף אחד לא משתעל לכיוון שלי. הכאב גרון שלי לא משתפר ויש לי כבר מספיק חיידקים משל עצמי. הקורס הזה נראה לי פשוט לא בשבילי. יש כל מיני דרכים להשיג רוגע ושלוות נפש ואני מגיעה לזה מאוד בקלות בשחייה, שם אני מתרכזת בנשימות שלי בקלות גדולה, המים מרגיעים ובדרך גם עושים קצת כושר. מי שלא עושה את זה, אולי ויפאסאנה כזו יכולה לעזור לו. אבל בשביל מה לי הסבל הזה? אני לא ממש חושבת לעזוב, כי החלטתי לתת לזה צ'אנס אבל אני בהחלט מצטערת שבאתי. הלוואי וזה כבר יגמר. אני מתחילה לחשוב שנתנו לנו משימה בלתי אפשרית, כמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו, מנסים כל הזמן לגרש מחשבות אבל המחשבות טבען לבוא ולא יעזור כמה אני אגרש אותן. בשיעור של היום השלישי הבורמזי אומר לנו שמחר, סוף סוף, נלמד ויפאסאנה, שזה הדבר האמיתי ועד עכשיו זה היה רק הכנה. ברוך השם, אולי הויפאסאנה תהיה טובה יותר. הוא מסביר לנו שכל דבר הוא רגעי והכל, כל הזמן משתנה בגוף ובכל דבר, בכל רגע ורגע. נפש האדם יש לה נטייה כל הזמן לחשוב על העבר ועל העתיד והמחשבות כל הזמן קופצות מתוכניות לעתיד לזיכרונות מהעבר במקום לחיות את ההווה. הוא מייחס הרבה חשיבות לתרגולי המדיטציה אבל אני לא מצליחה לראות את הקשר בין תרגילי המדיטציה בפועל, לרעיונות שלו. אני מבינה את זה ברמה מטאפורית: אתה מתרכז בנשימה אתה חי את ההווה, את הרגע, את הנשימה, אבל לא מבינה איך זה ילמד אותי ליישם את הרעיון, שגם הוא לא חדש ובהחלט משהו שקל להאמין בו: ליהנות מהרגע ולחיות אותו. זה לא שהוא אומר שהפתרון הוא לעשות 24 שעות מדיטציה, להתרכז בנשימה, וככה אתה כל הזמן חי את ההווה ותמצא את האושר. אבל הוא טוען שרק דרך התרגול וההתנסות האישית, אפשר להגיע להבנות אמיתיות ולכן כל כך חשוב לעבוד קשה ולהתרכז. הוא נותן עוד הרצאה על ערכים ולמה חשוב לא להזיק לאף אחד אחר לא באופן ישיר וגם לא באופן עקיף ואם באות מחשבות רעות כלפי מישהו צריך להבין שגם הם יחלפו, לא להדחיק אותם ולא לפתח אותם רק לתת להם לעלות על פני השטח ולחלוף. הוא גם אומר שהרבה דברים הם אשליה, כמו למשל היופי, מה שעושה משהו ליפה זה רק החיבור בין הדברים ולא כל דבר בפני עצמו, והוא נותן דוגמא – גבר אומר לאשתו "וואו, איזה שיער יפה יש לך..." למחרת הוא מוצא שערה שלה במרק שלו, מיד הוא אומר: "מה זה הגועל-נפש הזה, תעיפי את הצלחת הזו עם השערה מכאן..." והיא עונה: "אבל רק אתמול אמרת איזה שיער יפה יש לי"... מה לעשות, שערה במרק זה לא יפה וגם סתם שערה לבד או עין לבד או אצבע לבד זה די מגעיל, המכלול הוא שעושה אותם יפים. ולכן היופי החיצוני הוא שטחי זו מציאות שהיא סובייקטיבית ולא האמת האבסולוטית. בזה שתבין שהיופי הזה הוא אשליה לא תיגעל מאנשים, להפך, תהיה לך רק יותר אהבה אליהם ואתה תפסיק כל הזמן לכמוהה לדברים או להדחות מהם. חלק מהדברים שהוא אומר עוברים מעלי וחלק דרכי. בסך הכל הוא מדבר על הרבה ערכים טובים שאף אחד לא יכול להתווכח איתם אבל השאלה שנשארת מבחינתי היא איך ליישם אותם. זה הוא אומר, רק על ידי תרגולים של מדיטציה. הקשר בין הדברים בשלב הזה לא ברור לי לחלוטין ואני מרגישה שרק ההרצאות טובות ומעניינות ואם הייתי באה רק לשמוע את ההרצאות, זה היה מספיק לי. עוד שעה קצרה של מדיטציה והיום השלישי נגמר, עוד יומיים שלמים עד סוף היום החמישי. מחר סדר יום קצת שונה לכבוד זה שלומדים ויפאסאנה, כל שינוי הוא לטובה. כשיהל ישאל אני אגיד לו שזה ממש לא היה בשבילי, גם לו אין מה לחפש שם. הפעם המצב השתפר קצת ותוך בערך שעתיים כבר נרדמתי. היום רביעי: הבוקר של יום רביעי מתחיל רגיל, רק מהצהריים הכל משתנה קצת. שוב אותה שירה פתטית בתחילת ובסוף כל מדיטציה- הבורמזי ששר 'אל מלא רחמים', שר לפעמים כל כך לאט ונמוך שנראה לך שהוא תכף נופח את נשמתו, אבל כל ערב הוא שוב מדבר בטלוויזיה, יושב על כרית ומרצה, לבוש חולצת כפתורים רגילה כמו איש עסקים הודי, עגלגל כזה, מזכיר את דויד לוי. מה רע בלעשות את השירה הזו קצת יותר נעימה לאוזן. אחר כך התברר לי שהג'וב הזה של המורה הראשי עובר כל פעם מאחד לשני, בכל המרכזים בעולם משתמשים באותן קלטות והרצאות, כולל באירופה ובארצות-הברית. כשהמורה הזה ימות, יבוא המחליף שלו, יקליטו אותו באיכות הודית וכולם יקשיבו רק לו. אני מנסה להסתדר עם הנשימות קצת יותר טוב לפני שעוברים לדבר הבא. מיכל החליטה להישאר בינתיים, לפחות ללמוד את הויפאסנה. ההרצאות שאנחנו שומעים בערב הן נפרדות לדוברי אנגלית ולדוברי הינדי, אמרו לי שיש אפילו בעברית, מישהו ישב ותרגם והקליט, אבל הקול שלו קצת יותר משעמם והתרגום לא ברור כמה הוא טוב, אז נצמדתי לאנגלית. למרות שהאנגלית שלו היא אנגלית הודית כזו, כבר התרגלתי להודים ולדיבור שלהם. במהלך המדיטציות עצמן הוא מדי פעם מרענן את ההוראות ואת זה הוא עושה בקלטת אודיו, כמה משפטים בהינדית ואז באנגלית, עובר כך בין שתי השפות. ההינדי שלו מאוד ברורה, פה ושם אני יכולה להבין איזו מילה ולדעת מה הוא אומר ("עכשיו קחו לכם 5 דקות הפסקה ואז תחזרו..."). לרב ההודים, הינדי זו שפה שנייה ולכן צריך לדבר לאט וברור, יהל כבר בטח היה מצליח להבין הרבה יותר טוב. את ההסבר על הויפאסאנה אנחנו שומעים אחרי ארוחת צהרים. אני לא זוכרת מה הוא הסביר שם כל כך הרבה זמן, אבל בעיקרון מה שעושים זה מתרכזים בקודקוד עד שמרגישים בו איזה שהן תחושות, כל תחושה היא טובה ונכונה, חום, קור, גירוד או גירוי, כל דבר ואז עוברים לאזור אחר בראש אחר כך פנים, צוואר וככה עוברים על כל הגוף וסורקים אותו עד שמרגישים איזושהי תחושה מכל סוג, נעימה או מעצבנת או כואבת, כל תחושה מרגישים, מתבוננים ועוברים הלאה מהקודקוד עד אצבעות הרגליים. ההסבר הוא שבכל רגע ורגע הגוף משתנה, כל הזמן ואתה מתרכז בגוף שלך, לא מדמיין תחושות, לא מחכה שיבואו תחושות מסוימות, אלא רק מתבונן בתחושות אמיתיות שקורות בגוף, בין אם הם נעימות ובין אם הן דוחות, אחרי כמה שניות של התבוננות באיבר מסוים, אתה עובר הלאה. בהתחלה אתה עובר על אזורים די גדולים בכל פעם ולאט לאט תוכל להרגיש תחושות הרבה יותר ממוקדות. כל תחושה כזו, סופה לחלוף ואתה לא אמור להגיב אלא להתבונן ולהמשיך הלאה... זה היה די מעניין, באמת אפשר להרגיש כל מיני דברים בגוף כשמתרכזים בנקודה מסוימת, אתה לא מרגיש את הציפורן גדילה או את העור נמתח או לחלופין מתכווץ, אבל אתה מרגיש קצת חום או גירוי או עקצוצים או את הדופק. במקומות מסוימים, אם לא מרגישים יותר מידי, הוא ממליץ לנסות אפילו להרגיש את מגע הבגד על הגוף, הרי תמיד בכל מקום יש איזושהי תחושה. הדרך הזו בהחלט מעניינת ואני יכולה קצת יותר בקלות להתמקד בה, אני מרגישה בנוח עם זה שלא מתעסקים בכל מיני דמיונות אלא בדברים אמיתיים ואני יכולה לראות איזשהו ערך במן תרגול מוחי שבו אתה מחזק את הקשר של כל נקודה ועצב בגוף עם המוח, אני לא ממש יודעת למה זה טוב, אולי עם מתרגלים הרבה אפשר להצליח להזיז רק את אוזן שמאל או את הגבה הימנית, אבל זה נראה לי תרגיל מעניין שמתעסק עם הגוף באופן ישיר למרות שממשיכים לשבת ולעשות כלום. למרות שהייתה איזושהי הקלה במעבר לתרגילי הויפאסאנה, עדיין היה קשה להישאר מרוכז כל הזמן בזה ולא לתת למחשבות לברוח חזרה, לתכנן מה אני אעשה בדרך חזרה ברכבת, איך כדאי לנו לעשות את הטיול בדרום וכל מיני רעיונות שצצו לי וניסיתי לדחות את המחשבות, אם לא לסוף הקורס לפחות לסוף המדיטציה הנוכחית. ובאמת צצו לי רעיונות די טובים ופתרתי לי הרבה שאלות וסוגיות שהעסיקו אותי, דברים לגבי עצמי מה כדאי לי לעשות ואיך, איך כדאי ליהל לממש כל מיני דברים שהוא מתכנן, מה כדאי לכל אחד מבני המשפחה שלי לעשות עם כל מיני עניינים שמעסיקים אותם וכבר חיכיתי שאני אוכל לשתף את כולם ברעיונות האלה. ההרצאה בערב, אחרי הויפאסנאה הייתה כבר קצת יותר מסובכת. הוא אמר שם דברים מאוד מעניינים, הוא דיבר על כמיהה (Craving) ודחייה (Aversion) על זה שאנחנו כל הזמן כמהים לדברים או נדחים מהם ושני הדברים הם שמביאים סבל, כשמשהו כואב או דוחה אותנו אנחנו מנסים להיפתר ממנו וכשמשהו נעים לנו אנחנו רוצים עוד ועוד וכשהוא נגמר אנחנו סובלים. כך או כך זה לא טוב. צריך להבין שכל דבר בחיים הוא זמני וחלף בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע. זה לא אומר לא ליהנות ממשהו טוב או לא להימנע ממשהו רע, אבל כשמשהו כואב צריך להבין שזה זמני ויעבור וגם לנסות להפסיק את הכאב. וכשמשהו טוב קורה צריך ליהנות ולדעת שגם זה יעבור בלי להשתוקק לעוד ועוד. הכל נשמע טוב ויפה ונכון. אין ספק שכיף לאכול אבל זה שאנחנו נהנים מזה ורוצים עוד ועוד גורם לנו לאכול יותר מדי ובסוף אנחנו סובלים מזה. הרעיון הזה נכון לכל דבר וגם כשמשהו מפריע או מציק: אם יש הרבה זבובים אנחנו כל הזמן מגרשים אותם וזה מטריף אותנו אבל הזבובים לא עושים שום דבר רע, הם קצת מדגדגים או מגרים איזו נקודה, אם מבינים את זה ולא מגיבים אז לא סובלים מהזבובים... נשמע די פשוט אז איך בעצם מיישמים את זה? וכאן בעצם משתלבים התרגולים, אתה יושב על התחת בעיניים עצומות וכל הזמן יש לך דברים שמציקים, שכואבים, שנעימים ואתה אמור לא להגיב, להבין שזה יעבור כי כל זבוב עף ונעלם בסוף. צריך לתת לזה לעבור. אז אתה סורק את כל הגוף שלך ומחפש תחושות, ברגלים תרגיש תחושות מאוד בקלות כי הברכיים נורא כואבות מהישיבה הארוכה ושרירי הירכיים מתוחים כל הזמן, אבל אתה יודע ומבין שזה יעבור ולא משנה את התנוחה שלך. וראו זה פלא, זה באמת עובר, ואתה סוקר את הראש והקרקפת ומרגיש מן זרמים כאלה נעימים מתפשטים בקרקפת אבל אתה לא נעצר שם עוד ועוד כי אתה יודע שגם הם יעברו, אתה ממשיך הלאה לאיבר הבא. כולנו בעצם מכורים לתחושות וברגע שנפסיק להיות מכורים ונבין את הזמניות של כל דבר כולל הזמניות שלנו, אז נוכל להיות יותר מאושרים. זה רעיון בהחלט מעניין, הוא מעורר הרבה שאלות, אבל בהחלט מעניין ושווה בדיקה. בין היתר, אני תוהה: הרי הכמיהה הזו מאפשרת לנו להשיג יותר דברים או להשיג יותר רגעים שאנחנו נהנים בהם ואילו הסבל שיוצר הכאב גורם לנו, אולי, להימנע בפעם הבאה מדברים שלא נעימים לנו. זה לא בריא? אני הולכת לישון עם כל מיני מחשבות ותהיות ועדיין כאב גרון, אז איך לעזאזל מתבוננים בו ונותנים לו לעבור...??? אני אגיד ליהל שהרעיונות יפים אבל הסבל מיותר. עדיף שתקרא את התקציר... היום חמישי. אני מתעוררת ב-4:00 וכרגיל ממשיכה לישון עד 4:30 ואז קמה ישר, לובשת משהו עלי ויוצאת לחושך ולקרירות ישר לאולם המדיטציה, שם יש לכאורה שקט אבל רעש של כל האנשים שבאים מתיישבים משתעלים. אני מתיישבת מתכרבלת בצעיף שלי ומנסה לתרגל את הויפאסאנה. מתחילה מהקודקוד ומגיעה עד הגב ושם בורחת לי המחשבה. ממשיכה מהגב מגיעה לירכיים ונעלמת שם לכמה דקות וככה אני מעבירה את הזמן בין תחושות למחשבות. לכאורה, הדרך בויפאסאנה קצת יותר מגוונת מאשר באנאפאנה וגם הרבה יותר ברורה, אבל עדיין קשה להימנע מהתעסקות בעבר ובעתיד. אבל אני כבר לא כועסת ורק מנסה להגדיל את הזמן שבו אני מרוכזת על חשבון הזמן שבו המחשבות שלי מעופפות. ההודית לפני עדיין מחייכת אלי מידי פעם ומיכל לא הגיעה הבוקר, כנראה שהיא נשברה בסוף, אבל אחרי שעה אני רואה אותה מגיעה מלווה באסיסטנטית הצרפתייה. היא בטח מקללת אותה, אני דווקא מחבבת את הצרפתייה, היא נותנת לי תחושה כאילו היא מחבבת אותי באופן מיוחד, אבל ברור שהיא לא, כי היא לא ממש יודעת עלי כלום, אפילו לא דיברתי איתה בצרפתית, אבל יש לה את הכישרון הזה לתת את התחושה הזו שהיא דואגת רק לך. כאבי הגרון קטנו אבל הפכו לרצף של התעטשויות אחד אחרי השני, זה מרגיש לא כל כך טוב, לא בכיוון הנכון. ארוחת הבוקר דייסה ונבטוטים, אני מבקשת כל פעם שישימו לי ממש מעט ולפעמים משאירה בצלחת, אבל עדיין מרגישה שביעה כל הזמן. סוף סוף הגענו ליום החמישי, ממחר יישארו רק עוד ארבעה ימים, איזה כיף. השיטה הזו שלי טיפשית אבל עובדת, כשיש משהו שאני מרגישה שהוא גדול עלי, אז אני מחלקת את זה לכמה דברים קטנים. טריאתלון נשמע מפחיד אבל כשאני עושה את זה, אני קודם כל עושה 1500 מטר שחייה, זה נשמע לי ממש קל כי בבריכה כל פעם שאני שוחה זה לפחות שני קילומטר. אחר כך 40 קילומטר אופניים, אופניים זה הצד החזק שלי, אז זה באמת קטן עלי ואחר כך 10 קילומטר ריצה, זה אומנם סבל אבל אני יודעת שבסך הכל זה מרחק שלבד, אני עושה די בקלות. זה ששלושתם באים ברצף, זה לא משהו שאני חושבת עליו בכלל. באחת התחרויות היה בחור שרכב איתי ממש צמוד, כל פעם הוא עקף אותי ואז אני אותו וחוזר חלילה, בסיבוב האחרון התחלתי להאיץ לכבוד הסוף, כשראיתי שהוא נשאר מאחור אמרתי לו: "נו, יאללה, זה הסוף, סיבוב אחרון" והוא אמר לי: "מה הסוף, יש עכשיו עוד ריצה"... ואז באמת נזכרתי שיש עוד ריצה וזה לא באמת הסוף, אבל מבחינתי זה סוף אחד ואני מגבירה עד למקסימום, כי הריצה במילא תהיה סבל חדש, השארתי אותו מאחור אבל בקילומטר הראשון של הריצה הוא כבר השיג אותי חזרה... אז ככה אני מחלקת דברים גדולים ועכשיו רק לעבור עוד את היום וממחר יהיה סבל חדש מסוג אחר... בארוחת צהריים אני קוראת קצת על האסירים, די מפתיע שעשו ניסיון חדשני כזה של שילוב מדיטציה בבתי כלא הודיים, הידועים כל כך לשמצה. הם מספרים שם שזה די הצליח למרות שלא ברור איך הם מדדו את ההצלחה הזו מלבד זה שהאסירים אמרו שהקורס ויפאסאנה מאוד שינה אותם והקטין תחושות של רצון לנקמה וכעס וכיוב'. אחרי ארוחת צהרים עוד כמה שעות של ויפאסאנה. זה עדיין לא הולך חלק אבל יש תחושה שזה הולך טיפ-טיפה יותר טוב בכל פעם וגם זה משהו, מידי פעם עושים צעד אחורה ופתאום יש איזה שעה שלמה שאני חושבת ונזכרת בכל מיני דברים ועושה תוכניות לעתיד ואז ב-10 דקות האחרונות פתאום אני יושבת נורא מרוכזת וכשזה נגמר והוא שולח אותנו להפסקה, אני אפילו מוצאת את עצמי אומרת (לעצמי בלב), איזה מזל שיש עוד מדיטציה מיד עכשיו, שאני אוכל להמשיך בשוונג כשאני סוף סוף מצליחה להיות מרוכזת. למעשה, אני מבינה, זה לא כמו להיות בבית-סוהר או בבית משוגעים, זה פשוט כמו לחיות במנזר במשך עשרה ימים, אתה מקדיש את עצמך לדבר אחד ולשאר הדברים האחרים דואגים לך. אחרי ארוחת ערב, עוד מדיטציה קצרה ושוב הרצאה, אני כבר כמהה לשמוע מה יש לו להגיד היום, אבל הכמיהה היא לא טובה... ההרצאה של היום החמישי כבר דיברה על המון דברים שלא את כולם הבנתי. הייתי די מרוכזת למרות שקצת עייפה, אבל הוא כל הזמן משלב מונחים בפאלי (שפה הודית עתיקה שלא משמשת היום לדיבור, דומה מאוד לסאנסקרית) הוא אמנם הסביר את הפירוש שלהם ביום הראשון אבל מאז הוא משתמש בהם בלי הסביר והוא מניח שאנחנו זוכרים. אני מצליחה להבין את הרעיון אבל אני מרגישה שאני לא מבינה בדיוק עד הסוף וזה מפריע לי. הוא דיבר שם בעצם על מקור הסבל. הויפאסאנה היא בעצם שחזור של התהליך שעבר הבודהה – סידהרטה גוטאמה, שישב תחת העץ וניסה להבין מה מקור הסבל ולמה אנחנו רצים מלידה למוות גלגול אחר גלגול וסובלים, הוא ישב ולא זז, והתבונן במציאות שקוראת בגוף שלו עד שהוא הבין את מקור הסבל והגיע להארה ולאושר. ואז הבורמזי התחיל להסביר את כל השרשרת: הסבל נובע מהלידה והלידה לכאורה נובעת מאיחוד ההורים באופן ישיר אבל באופן כללי זה מההתהוות וכך שרשרת ארוכה של סיבה ותוצאה סיבה ותוצאה שלא לגמרי הבנתי אבל בסופה מגיעים לכך שהסבל נובע מההתקשרות ומהניתוק. שרשרת ארוכה שמביאה לסבל וכדי להפסיק אותו צריך איפשהו לנתק את השרשרת. אבל לא הצלחתי להבין בדיוק איפה. הרגשתי שאני צריכה לשמוע את ההרצאה הזו שוב, שיש שם כמה דברים מעניינים וכנראה חשובים מבחינת עקרונות הויפאסאנה שלא תפסתי. אז אחרי המדיטציה האחרונה, נגשתי לשעת הקבלה של המכשפה הטובה וביקשתי ממנה, אם אפשר, לשמוע מחר, אפילו באחת ההפסקות, את ההרצאה שוב. היא כמובן לא הבינה מה אני רוצה ממנה וחזרה על אנאפאנה וכל זה, אז פניתי לאסיסטנטית לידה והיא אמרה שהיא תבדוק אם זה אפשרי, יכול להיות שעדיף לבקש לראות את זה בעברית, להסביר שלא הבנתי את האנגלית, טוב, כנראה יש להם משהו נגד לראות את זה פעמיים, אין לי מושג למה, אבל שיהיה. ובאמת היא הודיעה לי מאוחר יותר שאני אוכל לראות את זה מחר בהפסקה שאחרי ארוחת צהרים, בעברית. יופי, מי שחנון, הוא חנון, ואני אם אני כבר סובלת, אני רוצה להבין למה בדיוק. לא יתכן שאני לא אוכל להבין משהו שברור לכמה הודים. אני אוכל גם לדעת ככה מה שווה התרגום לעברית ואולי כמה מהמינוחים ההודים יוסברו שם טוב יותר. עשיתי כמה תרגילי יוגה לפני השינה להזרים את הדם שלי בכל מיני כיוונים אחרים והלכתי לישון, אני כבר נרדמת יותר בקלות, תוך שעה-שעתיים אני כבר ישנה. היום השישי. הבוקר של היום השישי היה שוב רגיל, מדיטציה מארבע וחצי עד שש וחצי, ארוחת בוקר, דייסה, נבטוטים וצ'אי. אולי היה שם גם עוד משהו, כי הם באמת משתדלים לגוון. עוד שתי מדיטציות עד הצהריים, חיוך ממזרי מההודית לפני שמתיישבים. היום אנחנו צריכים לסרוק את הגוף מלמעלה עד למטה ואז גם לעלות חזרה... לפני סוף המדיטציה, נפקחות לי העיניים ואני רואה את ההודית מחפשת את השעון ומסמנת לי כאילו היא שואלת מה השעה, אני הפסקתי ללכת עם משקפיים מאז שאני יושבת כל היום בעיניים עצומות ואני לא רואה בדיוק את השעון וגם אין לי איך לענות לה, אני מסמנת שאני לא יודעת. נראה לי שההודית הזו פשוט לא מבינה מה היא עושה כאן עוד יותר ממני... ארוחת צהרים, כל יום זה משהו אחר, לפעמים טעים, לפעמים נחמד, לפעמים מעניין, אני טועמת קצת מהכל ושובעת. אחרי הארוחה אני רואה את מיכל עוזבת עם תיק ענק על הגב, אני מנופפת לה לשלום והיא מנופפת חזרה ומאחלת בהצלחה. דווקא חשבתי שאם היא תחזיק עד עכשיו היא כבר תישאר עד הסוף, אבל לא... בהמשך ההפסקה אני הולכת לשמוע את ההרצאה של אתמול בעברית, התרגום נראה די בסדר אבל מי שהקליט לא שחקן מדהים ומקריא את הטקסט בקול רגוע באופן מלאכותי, לכל המשפטים יש אינטונציה קבועה, זה לא כל כך מפריע לי כי כבר ראיתי את הבורמזי בטלוויזיה עם ההתלהבות המוגבלת שלו. באתי לשמוע שוב כי הרגשתי שפספסתי כמה דברים, אבל בקלטת הזו היו דברים שנראה כאילו אני שומעת אותם בפעם הראשונה. האם יכול להיות שהיה לי כל כך קשה להבין? או שאולי הייתי הרבה פחות מרוכזת ממה שחשבתי? אחר-כך הסתבר לי שתרגמו את זה מהרצאה שונה מזו שאנחנו מקשיבים לה באנגלית ולכן יש דברים שהוא עוד לא אמר באנגלית ומופיעים כבר בעברית. טוב, נרגעתי. אני מנסה להבין מה המסקנות שלו לגבי הסיבות לסבל. שוב אותה שרשרת של גורם ותוצאה, גורם ותוצאה שכשבסופו של דבר מה שהבנתי הוא שזה שאנחנו מתקשרים ומתחברים לכל מיני דברים זה יוצר סבל והוא נותן 4 דוגמאות של חיבורים, הראשונה זה החיבור של אדם לעצמו ה"אני" ו"אני" ו"אני", כל דבר רע שיגידו על ה"אני" הזה כל כך פוגע ומכאיב גם אם אתה יודע שזה לא נכון, אדם כל כך מחובר לגוף שלו, למרות שהגוף הזה הוא זמני, והאדם בסופו של דבר מודע ושולט מעט מאוד בגוף הזה שלו, הוא לא שולט בתהליכי העיקול, הקירור, החימום, אפשר לעצור את הנשימה אבל רק לזמן מאוד מוגבל, אבל הוא בכל זאת כל כך קשור לעצמו... ומכאן זה מתרחב גם לשלי, אם יגידו משהו רע על משהו שלי או ייקחו ממני משהו שלי אני ארגיש רע מאוד והוא נותן דוגמא: אדם קיבל במתנה שעון מאוד מאוד יקר מחו"ל. קרה המקרה והשעון נופל ונשבר, אין להשיג בארץ חלקים להחלפה ואין אפשרות לתקן, האדם הזה בוכה ובוכה בצער וסובל מאוד על אובדן השעון, אבל אם אותו שעון בדיוק יהיה של החבר שלו, אז הוא כבר לא יבכה ולא יכאב למרות שמדובר בדיוק באותו שעון יקר. הוא אפילו יבוא עם עצות – למה לא שמרת על השעון טוב יותר וכו'... למה זה? בגלל החבור הזה של האדם עם כל מה ש"שלו", אם יגידו משהו רע על הילד שלו, אוי ואבוי, אשתו – כנ"ל. הבעיה היא בעצם החיבור שהאדם יוצר. דוגמאות נוספות לחיבור הן החיבור של האדם לדעות ולמחשבות שלו כמו גם לדת ולטקסים שלו. אני בטח מאוד משטיחה את הרעיונות, אבל ברמה הזו זה נשמע מאוד הגיוני, אין מלחמה שלא קרתה בגלל רעיונות של מישהו, דת של מישהו, אדמה של מישהו וכו'... עוד הוא מסביר שכשאדם סובל, תמיד נראה לו שכל סבל אחר יהיה עדיף, אם יש קשישה חולה היא תבקש: "אלוהים תן לי למות וגאל אותי מייסורי", ואם יבוא הרופא ויגיד לה "גברתי, סופך קרוב, מה תבקשי" היא תגיד: "הו לא דוקטור, הצל אותי בבקשה, עשה משהו"... כי המוות הלוא זה גם סבל נוראי... יצאתי מההרצאה הזו קצת המומה, הכל היה די ברור,חלק אפילו מובן מאליו אז איך מפסיקים לסבול ולכאוב? אני קשורה להמון דברים, לחפצים לאנשים. נניח שאני מבינה שלא טוב להקשר לחפצים, אבל לאנשים? הרי זה לא שהוא נגד האהבה, הוא לא אומר שאהבה זה דבר רע, להפך, הוא כל הזמן אומר לאהוב. וכשמשהו כואב לך, או כואב למישהו שאתה אוהב, איך אפשר שלא לסבול??? הלכתי לי בחצר והמון שאלות ואי הבנות הסתובבו לי בראש. זו עדיין הייתה הפסקה אז נתתי להם להסתובב חופשי... ופתאום, נפל לי איזשהו אסימון וכל מיני דברים התחילו להסתדר לי. למשל כשהייתי ברישיקש, שבוע בלי יהל, התגעגעתי אליו כמובן, אבל אז לא סבלתי מגעגועים כמו שאני סובלת עכשיו. אז מה? אהבתי אותו פחות לפני חודש? בוודאי שלא, פשוט הסבל הזה שנובע מגעגועים כנראה לא לגמרי קשור רק ליהל ועובדה שאפשר לאהוב ולהתגעגע כמו שהתגעגעתי ליהל ברישיקש בלי לסבול, הרי בכל יום יכולתי לעלות על האופנוע ולנסוע אליו, אבל לא סבלתי ולא היה לי רע למרות שהתגעגעתי. אז זה שעכשיו אני נורא נורא מתגעגעת וסובלת זה לא מחויב המציאות מעצם הפרידה שלי ממנו אלא משהו שכנראה אני "מעוללת" לעצמי. ויש לי כל מיני כאבים אחרים אבל איך נמנעים מהם? איך מתעלמים מכאב או מחלה של מישהו קרוב שאתה אוהב? ואיך לא סובלים כשמישהו שאתה אוהב או אפילו לא אוהב פוגע בך? חשבתי על כל מיני אנשים סביבי ופתאום הבנתי בכל מיני הקשרים, מי בעצם מגיב נכון, מי מהאנשים סביבי הופך כאב לסבל ומי מתמודד איתו נכון ואיך, עובדה, זה אפשרי. ופתאום התחלתי נורא לבכות. הלכתי בחצר ודמעות פשוט זלגו ממני. קשה לי להגיד ממה, זה לא היה מסבל כמו ביום הראשון וגם לא אושר, אולי איזושהי הקלה גדולה. הלכתי לחדר ונשכבתי ודמעות המשיכו לזלוג ולזלוג, נתתי להן. כשהפעמון צלצל שטפתי פנים ויצאתי לאולם, ההודית לפני חייכה אלי והיה לי כבר ברור שזה חיוך טוב. עצמתי עיניים וכל המחשבות המשיכו להסתובב לי בראש ומייד שוב זלגו לי דמעות. כולם כבר היו בעיניים עצומות אז המשכתי לשבת בעיניים עצומות והרגשתי איך הן נוזלות על כל הפנים ונופלות על הצעיף שעטף אותי... בסוף המדיטציה כבר הייתי רגועה יותר, יצאתי לשמש, שטפתי שוב פנים ובמדיטציה שאחריה כבר שוב התרכזתי בתחושות שלכל אורך הגוף. כבר הייתי מותשת, רק לא לחשוב שום מחשבות יותר... בערב ההרצאה של היום השישי, כל משפט שנאמר הייתי צריכה לחשוב עליו 5 דקות למרות שלא היו שם הרבה רעיונות חדשים שלא נאמרו בצורה זו או אחרת קודם לכן. הוא טוען שלא פעם מייחסים לבודהה (והוא לא מתייחס לבודהיזם, דת שהתפתחה מהבודהה, אלא לרעיונות הישירים שלו, כפי שהבודהה לימד אותם) צורת מחשבה פסימיסטית, מאחר והבודהה מגדיר שכל דבר מביא לנו סבל והחיים הם מרדף של סבל, אבל הבודהה גם נותן דרך ופתרון לצאת מהסבל ולכן הוא בעצם אופטימיסט, הוא אומר, שכל דבר שקורה לנו הוא בעצם פרי, פרי שנבט מאיזשהו זרע שאנחנו זורעים. אם תזרע זרעים של פירות מתוקים תקבל פירות מתוקים ואם תזרע זרעים מרים תקבל פרות מרים, והדרך להימנע מסבל היא לא להגיב לכאב או לתענוג, לא להתמוגג מעונג ולא להתפתל בכאב, לבחון כל דבר שקורה, בין אם כואב ובין אם מענג, באופן אובייקטיבי, כמו מדען שמסתכל על ניסוי שהוא עורך. לא ניתן ללמוד לעשות זאת בלי התרגולים שזו המדיטציה, שם אתה לומד לא להגיב לתחושות של עונג או כאב שפוקדים אותך, להתבונן בהם ולהמשיך הלאה מתוך הבנה שטבעם של כל התחושות האלה לעבור. עוד הוא מוסיף, זה לא אומר שאתה הופך להיות צמח, אדיש לנעשה סביבך, להפך, מה שיקרה הוא שבמקום להגיב לדברים שנעשים סביבך אתה תתחיל לפעול ולעשות דברים מיוזמתך (Act and not react…). אחת המילים הכי שימושיות בכל ההרצאות היא "איזון" והוא בחר להשתמש באנגלית במילה Equanimity הבנתי שהכוונה לאיזשהו איזון אבל מסתבר שהמילה מבטאת גם הרבה מעבר לזה, היא מבטאת איזון כולל, שליטה עצמית, שלווה. והרעיון הוא להישאר כל הזמן מאוזן ולא לתת לדברים טובים או רעים להפר את האיזון הזה, אבל הראש עובד נורא מהר וגם אם אתה מבין את הרעיון, אי אפשר לממש אותו ולכן כל כך חשובים התרגילים, הם גם מוכיחים לך שאפשר ללמוד ולהשתנות. ברמות הפשוטות, כגון ללמוד להתעלם מכאבי הברכיים והגב כשאתה כל היום יושב, זה קורה אפילו ב-10 ימים. ברמות יותר מסובכות זה לוקח יותר זמן ללמוד. אין ספק שהדברים שהוא מדבר עליהם משכנעים, אבל הם בהחלט מעוררי שאלות, האם החיים לא הופכים למשעממים? האם בזה לא מוותרים על תשוקה, על שאיפות ועל אותו כעס שדוחף אותך לעשות דברים? השאלות האלה מסתובבות ומסתובבות בראש ואיתן אני הולכת לישון. זה בהחלט נהיה מעניין, כשיהל ישאל, אני אגיד לו שהיה מעניין אבל מתיש! היום השביעי והשמיני: אחרי בריאת האדם ביום הששי, ציפיתי למנוחה ביום השביעי, ככה אני רגילה, אבל במקום זה קיבלתי יום של פעמיים כי טוב – שתי הרצאות היום. מאחר והקורס שלנו הוא 9 ימים במקום 10 הם צריכים ביום אחד להכניס שני ימים. ולכן היום נשמע (על חשבון ההפסקה) גם את ההרצאה של היום השביעי וגם את היום השמיני. חוץ מזה, התברר לי היום, שמהיום העשירי כבר מותר לדבר, על מנת שלא נצא לעולם בבוקר היום האחד-עשר בהלם, אז היום העשירי הוא יום קל יותר. אפילו המורה אמר שאי אפשר ל"עבוד" ברצינות ביום הזה. כך שנשארו למעשה רק עוד שני ימים קשים. גם זו נחמה. הוא ביקש שנתאמץ כמה שיותר ביומיים האלה על מנת שנפיק את המרב מהקורס. לי עדיין קשה להימנע ממחשבות תוך כדי מדיטציה והן כל הזמן מפריעות לי, החלטתי לכן, לנסות לחזור כמה צעדים אחורה ולעשות שוב את האנאפאנה. להתרכז רק בנקודה אחת. אולי בימים הראשונים כשלמדו את זה לא הבנתי מספיק ולכן לא התאמצתי מספיק והמשכתי להתקדם בלי בסיס טוב... אולי. אני מחליטה לנסות את האנאפאנה היום עד ארוחת צהריים, כלומר בכל המדיטציות של הבוקר. זה עדיין קשה, אני כבר מבינה מה אפשר ומה לא, אבל הנקודה הזו כל הזמן בורחת למחשבות אחרות ואני עסוקה בלפתור לכולם את החיים ומידי פעם מציצה גם לשלי ומייד מנסה לחזור לנשימות, כך שוב ושוב, אבל יש לי מוטיבציה. בארוחת צהרים שוב אני מבקשת נורא מעט אוכל, השקט הזה שאיתו אתה אוכל בהחלט מקל על היכולת להרגיש מתי אתה שבע, תחושה שכמעט ולא קיימת אצל רבים וגם אצלי, אנחנו רק מרגישים כשאנחנו מפוצצים אבל סתם שובע, אנחנו לא מרגישים יותר וממשיכים לאכול. גם חז"ל אמרו: "אין משיחין בשעת הסעודה", כמי שבאה ממשפחה שבה הסעודה היא הרבה מעבר לצורך קיומי, זהו צורך חברתי ומשפחתי, ורב האינטראקציה המשפחתית קורת סביב השולחן, השקט הזה הוא דבר חדש. בימים כתיקונם, אחד הדברים שאני הכי שונאת לעשות לבד זה לאכול, אני מעדיפה ללכת לבד לסרט אבל לשבת לאכול עם מישהו, וברור לי שמעכשיו, אחרי הקורס, אני לא אתחיל לשתוק בסעודות (גם לא בארוחות סתם), אבל נחמד להתנסות ולהרגיש שאוכל זה רק אוכל, לפעמים טעים יותר לפעמים פחות וכן אפשר להרגיש כששבעים, אני חשבתי שהתחושה הזו כבר נעלמה לחלוטין מהגנטיקה שלי הרבה דורות אחורה, אבל עובדה שבתנאים הנכונים, זה עדיין שם... מאחר וגם בארוחות ערב אני לא רעבה החלטתי לוותר עליהן, זה לא שאני מרזה או משהו כזה, כמו שקיוויתי שיקרה כאן, פשוט אי אפשר להרזות כשבמהלך כל היום אתה שורף לא יותר מ-500 קלוריות (כמה קלוריות כבר צריך בשביל 6 שעות שינה, 10 שעות ישיבה על התחת, שעה או שעתיים בהליכה איטית מאוד ועוד 6 שעות שמתחלקות על מקלחת, שכיבה, ישיבה, אכילה וזהו) נשארו בסך הכל עוד יומיים ועוד היום האחרון, נראה אם זה יהיה לי טוב. אחרי ארוחת צהריים ההרצאה של היום השביעי. הוא שוב חוזר על כמה חשובים התירגולים, זה כבר מתחיל להישמע כמו בטכניון. אני כבר השתכנעתי, בין אם זו שטיפת מוח או שכנוע אינטלקטואלי או פשוט מסקנות מניסיון עצמי. המורה הבורמזי טוען שרק דרך ניסיון אפשר באמת להבין משהו כמו שצריך, והמשל שהוא נתן לזה באחת ההרצאות היה על אדם שהולך לרופא, הרופא הוא רופא טוב, בודק אותו מזהה את הבעיה ורושם לו מרשם לתרופה שתרפא את המחלה שלו, האדם סומך ומאמין מאוד ברופא, יושב קורא ומשנן את המרשם כל היום אבל זה לא יבריא אותו (משל לאמונה עיוורת...) אותו אדם יכול ללכת לרופא ולבקש הסברים והרופא יסביר לו: "הבעיה שלך היא כזו וכזו, אני מזהה אותה על פי הסימנים האלה והאלה והתרופה תשפיע עליך כך וכך ותפתור את הבעיה", האיש יבין את ההסברים אבל גם אחרי הסברים אינטלקטואלים תיאורטיים אמיתיים, האדם לא יהיה בריא, אלא רק אחרי שהוא ייקח בעצמו את התרופה. הוא לא ממש מתייחס למדיטציה כתרופה אבל בהחלט כדרך. תרגילי המדיטציה הם צעד אחד בדרך הנכונה. אף אחד, כנראה, לא יגיע לאושר ב-10 ימים, לחלק ייקח שנה שלימה להגיע לקצת יותר אושר, לחלק 10 שנים וחלק לא יגיעו לשם בגלגול חיים הזה, אבל ברגע שאתה מתחיל את הדרך, גם אם זה בהליכה איטית, בסוף תגיע.... טוב זה מתחיל להישמע מאוד סובייקטיבי, אפילו קצת כמו דרשה, אבל בסדר. עוד לא איבדתי שליטה על החשיבה העצמית שלי, יגידו מה שיגידו, אין לי בעיה להקשיב לכל אחד. אחרי ההרצאה השביעית שניתנה בצהרים נתנו גם לנו, החדשים, את האפשרות לבחור בין לעשות חלק מהמדיטציות בתאים במקום באולם. צינוק או לא צינוק, מספיק שזה מאפשר לי לקום ולמתוח רגליים כל הדרך עד התא- אני הולכת על זה. השם שלי כתוב בתא מספר 82, שמאלה במסדרון, הדלת השנייה מימין, במעגל הפנימי. יש שם כמה כריות מוכנות אחת על השנייה, האור דולק. אני מתיישבת על הכריות, הפנים לכיוון מרכז המעגל, ככה כתוב בהוראות, הגב שלי לדלת. די קריר בפנים, מעניין אם בקיץ הקשה של ג'ייפור, המבנה גם מצליח לשמור על קרירות מסוימת. כל המסדרונות ההיקפיים האלה אחד בתוך השני, וחורי האוורור בתקרה בכל תא, בטח משאירים את התא קריר יותר בקיץ מאשר האולם הגדול. אבל מעניין עד כמה זה טוב. זה בכל זאת תא קטן עם מעט אוורור, בשלב מסוים בטח נהיה מחניק. כשאתה יושב על הרצפה, החדר דווקא לא מרגיש צינוקי, יש לו צורת משושה כזה, וכיפה קטנה בתקרה שהיא די גבוהה. לי לא הייתה שם שום תחושת קלסטרופוביה. אני עוצמת עיניים, המנורה, למרות שהיא חלשה, קצת מפריעה, אבל לא בא לי לשבת בחושך. בחדרון אמנם שומעים את השיעולים של כל הנשים בתאים מסביב אבל לפחות הפלוצים והגרפסים לא מגיעים, אז שקט יותר. בתום השעה של המדיטציה הפעמון מצלצל. טוב דווקא די נחמד בתא. אנחנו חוזרים לאולם, הנזלת שלי כבר די מפותחת ואני בקושי נושמת מהאף, אני משתדלת לאפשר נתיב אויר מהאף לפני כל מדיטציה אבל זה לא תמיד מצליח, אני לוקחת איזה כדור נגד שפעת שעוזר קצת לייבש אותי, אבל לא להרבה זמן. כל הזמן אני מקנחת את האף ומחסלת את גלילי נייר הטואלט. המוצר הכי יקר בהודו. ההודיות יודעות לירוק את הנזלת מהאף, למזלנו, גם את זה הן עושות בחוץ: מתכופפות קצת, סותמות נחיר אחד ויורקות את זה. כמו שהן מנקות את הגרון. יש להן יריקות מאוד מרשימות, שיכולות בקלות לפגוע אם צריך. אני בכל זאת נצמדת לנייר-טואלט היקר. הרבה פחות אקולוגי, אבל לא בא לי ללמוד מיומנויות חדשות מהסוג הזה כרגע. באולם שוב קוראים לנו בזוגות לשבת מול המורה. מאחר ומיכל לא כאן, מצרפים אותי לזוג מערביות אחר. אני כבר יושבת מול המורה והבחורה השלישית, בדיוק קמה ואיך שהיא נעמדת, היא עיקמה את הרגל ומתיישבת חזרה בכאב... האסיסטנטיות ניגשות אליה מיד, אני והבחורה השנייה, מחכות ליד המורה ומסתכלות. המורה, המכשפה הטובה, לא רואה כל כך טוב מהמרחק שלה, אבל הבינה שמשהו קרה. היא שואלת מה קרה ואני עונה לה שהבחורה עיקמה את הרגל. והיא מייד ממלמלת כמו סבתא טובה: "אוי ואבוי, ילדה מסכנה"... "ילדה מסכנה"? אני תוהה בלב. זה לא בדיוק ההפך מכל מה שלמדנו??? אסור להרגיש מסכן ואומלל, צריך להתבונן בכאב ולהבין שהוא יחלוף...??? אם המכשפה הייתה אומרת משפט יהודי כמו: "עד החתונה זה יעבור" זה היה מסתדר לי עם פילוסופית החיים כאן, אמנם יש בזה ציניות יהודית, כי כשאתה אומר את זה לילד בן שש, לא בא לו לחכות עד החתונה, אבל מבחינת האמא היהודייה יש בזה את כל האלמנטים של הדאמה: יש בזה הבנה שהכאב הוא דבר חולף ויש בזה אופטימיות, לא רק שהכאב חולף, עוד יגיעו רגעים של אושר, כמו החתונה... אבל זה לא מה שהיא אמרה, היא אמרה ילדה מסכנה... או שאני לא מבינה את כל העסק הזה או שהמכשפה הזו עדיין רחוקה מההארה... הבחורה אחרי כמה דקות התאוששה ובאה לשבת איתנו והמכשפה כל הזמן מצקצקת בלשונה צקצוקים שאומרים ילדה מסכנה... בערב, אני מוותרת על הדייסה, מסתפקת בכוס לימונדה כמו הוותיקים. הלימונדה נורא מתוקה, אני מערבבת את זה עם מי ג'ינג'ר שיש כל הזמן בחוץ, זה יוצא מצוין. בערב אחרי המדיטציה באולם, הסרט של היום השמיני. נראה מה עוד נשאר לו להגיד. הוא מתחיל בהדגשות על זה שכדאי להתאמץ לקראת הסוף על מנת להפיק את המקסימום. להתאמץ לקראת הסוף זה משהו שאני יודעת, העיקר שרואים סוף סוף את קו הסיום. חוץ מזה הוא מסביר על התהליך שעוברים ואיך כל צעד וצעד קטן עוזר לך להגיע למטרה, קצת קשה לי לקרוא למטרה בשם, כי היא מייד תיצור אנטגוניזם, לכאורה המטרה היא להגיע להארה ולאושר, אבל לכל אחד ייקח זמן אחר להגיע לשם וחלק לא יגיעו לשם בגלגול הזה, בהתחלה זה היה נראה לי מתסכל להתאמץ כל כך למטרה שאני עלולה לא להגיע אליה בגלגול הזה, אבל עם הזמן הבנתי שגם אני לא אגיע להארה בגלגול הזה שלי, אבל עם כל תובנה שאני מצליחה ליישם, אני בהחלט יכולה להקל על עצמי גם בחיים האלה. לא. עוד לא התחלתי להאמין בגלגול נשמות, אלא ברמה הפילוסופית שלהן. אני לא קוראת לזה גלגול נשמות אבל אני בהחלט מאמינה שמשהו ממני (מכל אחד) נשאר אחרי מותי ויש לו השפעה מסוימת הלאה. זה לא רק בילדים שיהיו לי וישמרו על השושלת, זה יקרה גם בלי ילדים. נראה לי שכל אקולוג צריך להאמין בזה, ההודים רוצים לקרוא לזה גלגול נשמות זה בסדר מבחינתי. הם אומרים שאם עשית דברים רעים או דברים טובים זה ישנה את מה שיצא ממך בגלגול הבא, אין לי ספק שברמה הזו זה נכון, אני לא חושבת שזה מה שיקבע אם אני אצא כלב או דג או אדם בגלגול הבא, אבל בהחלט יש השפעה למעשים שלך שממשיכה לדורות קדימה, השפעה קטנה או השפעה גדולה, השפעה טובה או רעה, תלוי בכל אחד אבל יש השפעה ויש לה משמעות, בדיוק כמו שיש השפעה לזה שאני הולכת להצביע בבחירות, למרות שאני רק אחד מ- 3 מיליון (או כמה שזה) ולזה שאני אוכלת או לא אוכלת בשר, משתמשת או לא בשקיות פלסטיק, רוצחת אנשים או לא, או עוזרת לאנשים או לא. זה נראה לי פילוסופיה הרבה יותר בריאה מאשר רעיון גן העדן, למרות שלכאורה הן מבוססות על אותו רעיון (המעשים שאתה עושה עכשיו ישפיע על העתיד שלך גם אחרי מותך), אבל כאן יש לך אפשרות להשפיע על גן העדן שלך. העולם הוא אותו עולם ומה שתעשה ממנו ככה הוא יהיה ואתה משתנה ומשתנה בתוכו, פעם אתה כלב ופעם איש רע ופעם איש טוב, הכל תלוי בך בצורה זו או אחרת. אז אם עכשיו יצאת קבצן, כנראה עשית משהו רע בגלגול קודם אבל תעשה דברים טובים תזכה לרווחה בגלגול הבא או בגלגול הזה... בסך הכל, גם אנשי הויפאסנה מודים, שאין הרבה דברים חדשים ברעיונות של הבודהה, הערכים הם אותם ערכים כמו של הרבה דתות אחרות, הרעיון של להימנע מכמיהה (לא תחמוד...) או דחייה גם הוא לא חדשני וגם לא הניסיון (בין אן מצליח ובין אם לא) להגיע לשליטה עצמית, שליטה על המחשבה והמוח. החידוש הוא רק בנקודה שהוא זיהה שכל הכמיהה והדחייה שמביאים לכאב, מתחילים בתחושות פיזיולוגיות. לכל דבר כזה יש ביטוי פיזי עוד לפני שאתה מודע לו ומגיב אליו, בזה שתלמד להיות מודע לתחושות הפיזיות שלך ותישאר יציב/מאוזן תוכל להימנע מסבל (וצריך לזכור - לא מכאב אלא מסבל, יש הבדל...). טוב הסיפור הזה נורא ארוך, זה יהפוך להיות סבל עוד יותר גדול ממה שאני עברתי שם... נעבור הלאה. היום התשיעי. בבוקר של היום התשיעי (אולי זה היה ביום השמיני בעצם? מה זה משנה) קרה דבר קטן ומעניין – לא התעוררתי מצלצולי הפעמונים של ארבע בבוקר, במקום זה התעוררתי בחמש בבוקר, שקט מסביב. אמנם זכרתי ששמעתי פעמון, אבל איכשהו לא התעוררתי ממנו למרות שנרדמתי כרגיל אתמול, תוך שעה או שעתיים... כשקמתי בחמש, מיד לבשתי משהו והלכתי לאולם כולם ישבו ופשוט התיישבתי לי בכרית שלי. התקלה הזו נתנה לי תחושת הקלה מאוד גדולה, סוף סוף הדברים שאני רגילה אליהם, ה'יעל' שאני מכירה, זו שלא קמה ב-4 בבוקר (אלא למטרה נעלה כמו טיול אופניים, וגם אז רק תוך כדי קללות). העניין הזה שחייתי יחסית בלי בעיה על כל כך מעט שעות שינה, היה כבר די מדאיג (האם זה אומר שאני סתם ישנה יותר מידי בחיי היום יום ומעכשיו אני אצטרך לקום מוקדם, התשובה לשאלה הראשונה היא כן אבל לשנייה - הרי אין סיכוי...). הפסדתי רק חצי שעה של מדיטציה, אבל יצאתי מעודדת. בנוסף לכך יש תחושה של יום אחרון כי ממחר מותר לדבר. אני מסתובבת עם הראש קצת בעננים, לא מאמינה שזה באמת עבר שמחה ומרוצה שהיה לי כוח לחכות... החזרה לאנאפאנה לא ממש עזרה לריכוז אבל ביום התשיעי ממש התאמצתי להיות מרוכזת והייתי מצליחה לסרוק את הגוף שלי די הרבה פעמים ולהרגיש תחושות ממשיות בכל נקודה שאני רוצה לאורך הגוף. מידי פעם קופץ איזה כאב בברך או התחת מרגיש מאובן או שרירי הגב מתוחים אבל אני מרגישה את זה וממשיכה בסריקה שלי לפי הסדר. אני ממש מתקשרת עם כל איבר ואיבר: קודקוד שומע? קודקוד עבור. מקבלת תחושה בקצה הראש ומתחילה לרדת למטה, ראש שומע? שומע עבור, אוזן ימין? כן, חם באוזן, אוזן שמאל? גבות? עיניים, אף, לחיים, שפתיים, גרון וצוואר- לרגע אני ממש מרגישה את החולצה חונקת, כתף ימין, יורד לאורך הזרוע עד כף היד שבה תמיד אני מרגישה המון תחושות מאוד בקלות בכל אצבע ואצבע, כתף ליד שמאל, חזרה לגב (מרגישים הכי בקלות כי הוא תמיד כואב), חזה (שד ימין ושד שמאל, דווקא אותם לקח לי זמן להרגיש, לך תבין...), בטן וככה עד קצות האצבעות של הרגליים וחזרה למעלה. על פי ההמלצות אתה עושה מידי פעם סריקה יסודית כזו ומדי פעם כמה סריקות מהירות יותר שבהן עוברים יחד על שתי הידיים שתי הרגליים וכו' זה בסך הכל נחמד ומעניין אבל גם זה תמיד נהיה משעמם בשלב מסוים ואז המחשבה בורחת. אין ספק שהיופי של השיטה הזו היא שהתרגילים נורא פשוטים, לא קלים לביצוע אבל בהחלט פשוטים. מבחינתם אתה לא חייב להבין את הפילוסופיה, הפילוסופיה רק עוזרת לך להבין ולתת אמון בתרגילים, אבל מי שרק יעסוק בתרגול יתקדם היטב גם הוא. הם כל הזמן קוראים לשיטה הזו שיטה מדעית, אני לא יודעת למה בדיוק הם התכוונו, אני לא חושבת שהוא התכוון שזה הוכח מדעית למרות שמחקרים מדעיים כן נעשו וחלק ודאי מוכיחים שיש בזה משהו טוב. ובכל זאת לא נראה לי שלזה הוא התכוון, נראה לי שהוא התכוון לזה שהם לא עוסקים בדמיון, בהצגה או בתיאוריות אלא יש להם טכניקה מעשית פשוטה. בהחלט אני יכולה לחשוב שיש ערך בזה שאתה מתרגל את מערכת העצבים שלך, עובר בין כל עצב ועצב בגוף ובודק את "התקשורת" שלו למוח, ויסלחו לי כל חברי, חוקרי המוח, על השימוש במינוחים אולי לא בצורה נכונה מדעית... אבל תסכימו איתי (או לא?) שיש פה תרגיל מוחי מסוים. אז ברגע שאתה מגיע להבנה שיש משהו טוב בתרגילים והתיאוריות הן באמת לא חדשניות, הרב מדבר על דברים שכולנו מסכימים, רק לא תמיד מצליחים לממש (לא להתרגז כשמישהו מעצבן אותך למשל...) ומה שנשאר זה לחבר בין הדברים וזה לכאורה קורה לבד. יש בזה משהו פשוט ויפה לדעתי. כמו גם בזה שברמה התיאורטית, העומק אליו אתה מגיע בקורס כזה, תלוי אך ורק בעומק שלך. חלק מהאנשים יחשבו מתוך הסיפור שלי שזה נורא שטחי וחלק יגידו שזה כבד עליהם, הכל כמה עמוק שאתה רוצה. זה מה שהופך את זה לפופולארי בקשת כל כך רחבה של אנשים ומאפשר להודים פשוטים וכפריים לשבת עם הודים עשירים עם הודים חכמים, עם מערביים מתוסבכים ועם מערביים פשוטים, פושעים, או יפי נפש, כולם מקבלים מזה משהו ואף אחד לא עושה מזה כסף. נורא יפה לדעתי... בהפסקת צהריים של היום התשיעי (אולי זה היה ביום השמיני, גם פה, אל תתפסו אותי במילה...) אני עושה סיבוב אדריכלי נוסף, אני בטח לא אמורה, אבל אני בכל זאת עושה. אני נכנסת לפגודה. מעניין אותי האם באמת הכל חדרים חדרים או שיש שם עוד משהו. אני בודקת גם את הקומה העליונה. כן. הכל חדרים חדרים סביב מסדרונות עגולים. בקומה התחתונה יש שני מסדרונות טבעתיים עם חדרים משני הצדדים ובקומה מעל, מסדרון אחד עם חדרים משני הצדדים, הכל חשוך וקשה לי לראות, אבל אני מחפשת מה יש בחד העגול שמוכרח להיות באמצע ושאליו אנחנו אמורים לפנות. כל פעם שאני פותחת דלת לתא אני מפחדת למצוא שם איזה מישהו שהתחיל קורס לפני חמש שנים ושכח את עצמו תוך כדי מדיטציה, עד שהוא התפגר שם... אבל כל החדרים ריקים... אני מצליחה לראות שלחלק מהחדרים בטבעת המרכזית יש דלת גם לצד השני. כולן נעולות אבל בסוף אני מוצאת דלת אחת פתוחה, לא מוצאת מפסק לאור, אבל מהאור שבא מהתא, נראה שזה סתם חדר, אני הולכת להדליק את האור בחדר ממול שיש לו גם דלת ותריסים לחדר המרכזי שיכנס קצת יותר אור וחוזרת לדלת הפתוחה, נכנסת לחדר העגול ומגלה שזה מחסן לכל הכריות והמזרונים שלהם. אין ספק, מבחינה ארכיטקטונית, אכזבה גדולה! מבקשים מכולם לשבת כלפי פנים, אתה מצפה שיהיה שם במרכז משהו מיוחד, אבל מחסן לכריות... אני מחפשת לזה הסבר ומוצאת שכנראה זה שהם מבקשים להתבונן למרכז המעגל זה כי הטכניקה מלמדת אותך להסתכל לתוך עצמך, ובאמת באחת ההרצאות הוא דיבר על כך שאנחנו כל כך רגילים להתבונן החוצה כל המבט שלנו תמיד כלפי חוץ וגם אם אנחנו חושבים על עצמנו אנחנו בדרך כלל חושבים על איך אנחנו נראים בעיני אחרים או על פי ערכים שנקבעו מבחוץ ואנחנו כמעט לא מסתכלים פנימה בתחושות הפיזיות, האמיתיות שאנחנו חשים. זה, מבחינתי, עדיין לא אומר שבחדר המרכזי נכון לשים מחסן כריות... אבל זה כנראה לא ממש רלוונטי. אני יוצאת חזרה מהמבנה, יושבת בחוץ קצת וחוזרת למדיטציה בצלצול הפעמון הראשון... הרצאה של היום התשיעי מדברת על היישום של מה שלמדנו בחיי היום-יום וכאן בעצם ההסבר לקשר בין התרגול לבין הרעיון. הוא אומר שבחיי היום יום תמיד נתקלים במשהו שלילי שקורה והשאלה היא איך לא להפוך להיות שלילי ומתוח אלא להישאר רגוע ושליו. יש טכניקות שאומרות: תספור עד עשר, קח כוס מים, תחשוב על משהו טוב וכיוב' אבל הטכניקות האלה רק באות להסיח את דעתך, הבעיה נשארת והיא רק נדחקת פנימה וזה, לאורך זמן, רק מחמיר את הסבל. אתה לומד שכשמשהו שלילי (או חיובי) קורה, מייד קורה משהו גם ברמה הפיזיולוגית – הנשימה משתנה וחומרים מסוימים מופרשים ויוצרים תחושות פיזיות. מה שצריך זה לא לנסות לשלוט בזה (שיטת ה"לנשום עמוק" גם היא לא מקובלת כי אתה משנה באופן מלאכותי את הפיזיולוגיה שלך) מה שאתה עושה זה להתבונן בתהליכים הפיזיים הממשיים שקורים – הנשימה שלך והתחושות שלך בכל הגוף וזה בעצם מה שאנחנו מתרגלים כל הזמן. ברגע שאתה מתבונן בתחושות הפיזיות ונותן להן לעבור, אתה לא נותן לזה לבנות אצלך סבל. אחר כך אתה גם תפתור את מה שדורש פתרון, אם אפשר. כמובן שזה לא קל להימנע מלהגיב באופן מיידי ולכן זה דורש תרגול. וכאמור, אתה לא נשאר אדיש, אתה מודע לתחושות שלך ואז אתה פועל. אבל אתה לא מגיב לגירויים חיצוניים בצורה עיוורת ואתה שומר על איזון... אנחנו כל הזמן מחפשים את הסיבה לבעיות שלנו בחוץ, באנשים אחרים, בסיטואציות אחרות והויפאסאנה מלמדת אותנו להסתכל גם מכיוון אחר, להסתכל פנימה, כך המבט שלנו יותר שלם ואמיתי... והוא נותן רצף של דוגמאות לזה שכל פעם שאנחנו מתרגזים, אנחנו בעצם מגיבים לא לדבר האמיתי אלא לאיזו דמות שיש לנו בראש שמבוססת על דברים שלמדנו בעבר, דברים שלימדו אותנו אבל זה לא תמיד מתאים לדבר האמיתי. אם מישהו עושה משהו רע, הוא עושה את זה כי הוא סובל, אין ספק שהדבר הזה הוכח מדעית פעמים רבות (אנשים שפוגעים מינית הם כאלה שנפגעו ופושעים הם בדרך כלל אנשים שעברו כאב או סבל זה או אחר, גם סתם גנב גונב כי הוא סובל אם זה כי הוא באמת רעב ואם זה מתוך קנאה קשה בדברים של אחרים, כל זה, זה סבל שגורם לפשע) צריך לזכור את זה כשמגיבים למישהו שמנסה להזיק לך ולא להגיב כמוהו בצורה שלילית אלה בחמלה ואהבה. זה לא אומר שאתה נותן לו להכאיב לך, אם בא גנב אתה לא צריך לאפשר לו לגנוב ממך, אבל אתה צריך להבין את הכאב שלו ולפעול מתוך ההבנה הזו (לא לגמרי ברור מה ואיך, כנראה שזה בא עם התבונה שעוד לא הגעתי אליה). המון שאלות נשארות לי בראש, חבל שאין את מי לשאול אבל אולי בקורס הבא יהיו לי יותר תשובות... אני לא יודעת אם אני אצליח לעשות מדיטציה שעה בבוקר ושעה בערב כמו שממליצים כי צריך לעשות יוגה וגם לרוץ מידי פעם ולשחות ואופניים... אבל נראה לי שאני אגיע במהלך חיי לעוד קורס כזה, אחד לפחות, כשאני אדבר אם יהל אני אגיד לו שלקורס הבא אני באה איתו... היום העשירי: הצום של הדיבור (השתיקה הנאצלת – The Nobel Silence) נשבר בשעה 10:00 עד אז הבוקר פחות או יותר כרגיל. ב-10:30 כולם יוצאים מהאולם לאט, אני בין הראשונים כי אני בשורה אחרונה, אני מתחילה ללכת מסתכלת אחורה ורואה את כל ההודיות יוצאות בוכות, מתחבקות זו אם זו ומנשקות זו לזו את הרגלים (מן תנועה כזו של הודים, שהם מתכופפים טיפה לעבר הרגלים, אבל הצד השני תמיד עוצר אותם לפני שהם מגיעים למטה, אז נשארת מן השתחוות קלה), זה לא בכי היסטרי כמו של הודיות, אלא בכי רגוע של התרגשות והקלה. אני נעמדת ומסתכלת זה ממש מזכיר את יום כיפור והחיבוקים והנשיקות שבאים עם ה"גמר חתימה טובה" והתחושה שעברנו איזשהו סבל אבל זה היה בריא... אני עומדת קצת בצד ומזילה דמעות יחד איתם, גם מתוך ההתרגשות שלי וגם מלראות את כולן בוכות. עוד כמה מערביות יצאו (אנחנו בסך הכל בערך 5), התחילו ללכת ונעמדו גם הן, מדהים לראות איך ההודיות פתוחות כל כך וישר מתחבקות, גם עם אלו שהן לא מכירות (נשים שהן למעשה עוד לא החליפו איתן מילה) ועם המדריכות אפילו המדריכות המערביות ואילו למערביות לוקח יותר זמן להיפתח, אולי פשוט בגלל שאנחנו לא בסביבה הטבעית שלנו. אבל מהר מאוד ההודיות באות לחבק גם אותנו ומיד כולן מתחבקות עם כולן ובוכות ומתחילות לשאול מה שלומך ומה שלומך, אז המילה הראשונה שאמרתי הייתה בהודית – טיקֶה (=טוב), חיבוקים עם המדריכות והמערביות האחרות ובכי והמון התרגשות. אני לא יודעת מה היה בצד של הגברים אבל לדעתי די דומה, כי אצל הגברים ההודים מגע פיזי בין גברים הוא מותר, וחיבוקים בין גברים זה בסדר גמור ואפילו ברחוב הם הולכים יד ביד והם לא הומואים. לאט לאט מתחילים לדבר. עד שמגיעים לחדר האוכל, כולנו כבר מפטפטות, מתחילים להכיר אחת את השנייה, למרות החיבוקים המעורבים קודם, מערביות בכל זאת מתיישבות עם מערביות וההודיות מקשקשות ומצחקקות בינן לבין עצמן. יש שם בחורה מסקוטלנד ומפינדלנד ומשוויץ. אחרי האוכל בהפסקה אנחנו מתיישבות, גם האסיסטנטית הצרפתייה אתנו וגם היפנית שאיתה היה לי פחות אינטראקציה במהלך הקורס, אבל כשהיא ראתה אותי בארוחת צהרים היא מייד קראה לי בעברית: "יעל – מה נשמע"... מסתבר שיש לה חבר ישראלי, גם הוא אסיסטנט (מסתבר שהם קוראים לזה כאן 'משרת') בקורס והיא חייתה שנתיים בארץ ויחד הם מסתובבים בהודו ובמקומות אחרים, בחורה חמודה נורא. כשאנחנו יושבות כל הבנות, מיד כל הנורמות חוזרות וההקלה הראשונה הייתה כשהפינית אמרה איזו הערה לגבי הגרפס של ההודית בשורה לפניה והסקוטית מיד אמרה, כמה זה נורא ואפילו חיקתה את הגרפסים של ההדיות, משאירה את כולנו נפעמות מהיכולת שלה לחקות גרפסים, ואז המורה הצרפתייה אמרה: "בטח שההודית הזו עושה מלא גרפסים בכל ארוחה היא מילאה 3 צלחות!" והיפנית שהיית אחראית על חלוקת הצ'אפטי בארוחות מוסיפה, "כן, המדריכה ההודית אמרה לי לא לתת לה יותר צ'אפטי – ספרנו כמה היא אוכלת ובכל ארוחה היא אכלה איזה 10 צ'אפטי!" אין ספק שהשיחה הזו לא ממש הולכת יפה עם עקרונות הדאמה, אני אמנם לא אמרתי כלום אבל שיתפתי פעולה וצחקתי לעצמי (וגם לא לעצמי) הנה, בכל זאת, אני נורמאלית, לא סתם הפריעו לי הרעשים והקולות הברברים... צר לי יהל, כמעט הצליח לך לשכנע אותי שזה בסדר לעשות גרפסים קולניים, ברגע האחרון הרסו לך... אחר כך הולכים לעשות טופס טיולים, לקבל את הדרכונים, לשלם על דברים שביקשת במיוחד במהלך הקורס ולתת את התרומה. עוברים משולחן לשולחן, אני משלמת על כל התרופות וגלילי נייר הטואלט שהביאו לי (10 גלילים...), אני מקבלת את הדרכון שלי חזרה מהכספת, הם כמובן זוכרים אותי ויורדים עלי: "בסדר, הדרכון בסדר?"... "הכל מצוין", אני עונה. אחר כך יש תור לתרומות. קשה שלא להסתכל כמה כל אחד נותן, כי הם יושבים וכותבים לכל אחד קבלה, עם מספר דרכון וכו'. אחר-כך אמרו לי שאפשר גם פשוט לזרוק כסף לקופה שיש במשרד, וכך עושים בחלק מהמרכזים, אבל כאן משום מה הם נותנים קבלה מסודרת לכל אחד. חלק מההודים נותנים ממש תרומה סמלית שמכסה אולי יומיים שהות, וחלק נותנים הרבה מעבר. אני החלטתי לא להיות מושפעת ממה שאני רואה ולא לתת לשאלות כמו: "האם זה מספיק?", "אולי אני צריכה לתת יותר?", "האם אני לא יוצאת קמצנית?" להטריד אותי אלא לתת כמה שתכננתי לתת כשחשבתי על זה במהלך הקורס. התשלום הוא בסופו של דבר למימון האנשים שבאים אחרי ויש די הרבה אנשים שהייתי רוצה שילכו לקורס הזה. אחר כך יש דוכן של ספרים, יש שם כמה ספרים עם מחקרים שעשו עם האסירים בבתי הסוהר שעברו את הקורס, אני מעיינת בהם, נראה בהחלט רציני, אפילו בדקו את ההשפעה 3 חודשים וחצי שנה אחרי הקורס, בעזרת שאלונים, אבל לא הצלחתי למצוא תשובה האם אלה שעברו קורס חזרו פחות לבית-הסוהר. עשו גם מחקרים על סתם אנשים, לא פושעים ובאמת כולם מרגישים אחרי קורס כזה הרבה יותר טוב, יוצאים עם הרבה מוטיבציות, תחושת ערכיות גבוהה וכיוב'. מה עושים עם זה אחר כך זו כבר שאלה אחרת שאני כל הזמן שואלת את עצמי. האם אני הולכת לשלב מדיטציה וויפאסנה בחיי היום-יום שלי? ואיך אני עושה את זה יחד עם דברים חשובים אחרים. אני פוגשת את גל (אולי אני טועה בשם) החבר הישראלי של היפנית ומדברת איתו קצת, מסתבר שגל היה גם הוא אתלט ומתחרה, אני אומרת לו, שאם כבר אני צריכה להשקיע שעתיים ביום במדיטציה, עדיף לעשות את זה תוך כדי ריצה או משהו אחר שהוא גם בריא. הוא טוען שאין שום דבר בריא בפעילות ספורטיבית תחרותית ואימונים אינטנסיביים. אני מבינה מה הוא אומר, מצד שני, אני, למרות שאני מתחרה, אני לא באמת לוקחת את זה באופן קיצוני, לפחות כך נדמה לי. ואז הוא אומר: "תראי לי את כף היד שלך", אני פותחת לפניו את כף היד שלי, הוא מסתכל ואומר: "יש לך כף יד ארוכה ואצבעות ארוכות יש לך את אורך הנשימה שדרושה למדיטציה, את יכולה להתחבר לזה, יש לך אפילו את הסובלנות לשרת" (לשרת, כאמור זה להיות אסיסטנט בקורס). מה אני אגיד לכם, בימים עברו, אם מישהו היה בא לקרוא לי בכף היד, זה היה המשפט האחרון שהיינו מחליפים בינינו, פשוט הייתי לגמרי מאבדת עניין בבן-אדם, אבל אחרי חצי שנה בהודו + קורס ויפאסאנה, אתה מוצא שגם אנשים עם תחומי עניין שהכי רחוקים ממך ושאולי אין לך שום הערכה אליהם (בצדק או שלא), יכולים להיות מעניינים, בתנאי שהם עושים את מה שהם עושים בצורה אמיתית, לא בתור איזה גימיק או אופנה, אלה מתחברים לרעיונות יותר עמוקים שיש בכל דבר שלא תעשה. אז אני עדיין לא מאמינה בקריאה בכף היד, אבל בכל זאת היה מעניין לשוחח עם גל... אמנם יש תחושה שניגמר אבל יש עוד מדיטציות כל אחר הצהריים , חלק אני עושה בצינוק. לא כולן העדיפו את הצינוק וחלק נשארו למדיטציה באולם. אתמול ביקשתי לעבור לצינוק עם פתח אוורור כלפי החוץ שנכנס ממנו אור, והיה לי מאוד נעים שם. אחרי ארוחת ערב ועוד קשקושים עם הבנות אני יושבת עם המורה הצרפתייה אצלי בחדר, עוד אישה נורא מעניינת ולא בגלל היכולת האינטלקטואלית, אני אפילו לא יודעת עם לקרוא לזה חוכמת חיים, אבל האישה הזו, שנראית בת 30, למעשה היא בת 45, עזבה את צרפת (מרסיי...) לפני 20 שנה כשהיא גרושה עם ילד בן 5, וחיה איתו מאז בהודו, היא לא שלחה אותו לבית-ספר אלא לימדה אותו בבית, משהו שאפשר עוד לעשות כנראה רק בהודו, היא ספרה לי על עצמה והיה מרתק לשמוע איך כל מיני אנשים בעולם חיים. לא שכך אני רוצה, אבל כאמור הודו פתוחה לכל כך הרבה דברים לטוב או לרע ומדהים לפגוש את זה. קורס כזה בהחלט אוסף מגוון מיוחד של אנשים. יהל – הפסדת שלא באת! הבוקר שאחרי: היום קמים כרגיל בארבע בבוקר, אין הנחות, אבל זה כבר קטן עלי... בארבע וחצי אין מדיטציה אלא הולכים לראות את ההרצאה האחרונה, ההרצאה האחרונה היא בעיקר על איך לשלב את הויפאסאנה בחיי היום יום, אני כבר משוכנעת לגמרי בחשיבות של העניין ובהשפעה שיכולה להיות לזה על החיים שלי, לא כאיזה דרך להירגע, כמו שנוטים לחשוב על מדיטציה, אלא הרבה מעבר לזה, דרך ללמוד להתמודד עם דברים. עכשיו כבר ברור לי מה חשיבות התרגולים והיכולת שלהם לעזור בחיי היום יום ובכל זאת אני לא בטוחה שאני הולכת לעשות שעה מדיטציה בבוקר ושעה בערב כמו שהוא מבקש. לאט לאט, נראה. בשמונה בבוקר אני כבר אחרי ארוחת בבוקר יושבים במונית שמוציאה אותנו לג'ייפור. אני כאילו נחתתי פעם ראשונה בהודו, שוב מסתכלת מסביב בעיניים גדולות. הפעם יש אור בחוץ, ורואים גמלים סוחבים עגלות ושוב עוברים ליד כל השערים של העיר הוורודה (The Pink City), העיר נראית יפיפייה ואני מלאת אנרגיות. חשבתי שהקימה בארבע בבוקר תשבש לי את היום ואני רק אחפש שעה להשלים את השינה, אבל אני מרגישה שאני מוכנה לקרוע את העיר... מגיעים למלון שבו כל המערביים ישנים, אני מוצאת חדר, קצת יקר, הזולים יתפנו רק בעשר בבוקר. חביבי, עשר זה כבר סוף היום בשבילי! אני לוקחת חדר יקר יותר, זה ממילא לילה אחד בלבד, העיקר לזרוק את הדברים ולצאת. אחרי שיש לי חדר אני הולכת להתקשר ליהל, כולי שמחה והתרגשות, השעה 8:30 הוא בטח עדיין ישן בחדר, לא נורא, נעיר אותו. אי מחייגת אבל אין תשובה, מוזר מאוד מנסה כמה פעמים וגם את שני הפלאפונים אבל עונה לי מענה שלא ניתן להשיג את היעד המבוקש- Please try after some time, כמו שאומרים ההודים... אני מנסה גם את הפלאפון של מילאפ ושאר האחים אבל לא משיגה אף אחד, אני מרגישה את הכעס מתפתח לי בבטן, אני מתבוננת בו אבל הוא ממשיך להתפתח, איפה יכול לעזאזל יהל להיות בשעה כזו בבוקר, איך יכול להיות שהוא לא יושב ומחכה לקבל את הטלפון ממני... אני מתחילה להיות מאוכזבת מהויפאסאנה, אני בטוחה שיש הסבר הגיוני ורגוע, אבל אני לא מצליחה להרגיע את עצמי, אני מתקשרת שוב לחדר במלון בדארמסאלה ואז מתקשרת לקבלה של המלון, עונה לי אחד העובדים הכי נטולי אנגלית של המלון, בדיעבד הסתבר שגם הערתי אותו מהשינה, לא הצלחתי לתקשר איתו, אני מתקשרת למשרד של מילאפ שזו גם המסעדה עכשיו, עונה לי עובד שאומר לי: "וילאג', וילאג''", טוב כנראה שיהל נסע עם מילאפ לכפר שלו, הרי הוא מזמן תכנן לבקר בכפר ושם בטח אין קליטה. ננסה אחר כך. טוב, ההסבר מרגיע אותי, נורא רציתי לדבר איתו אבל נחכה. לאמא שלי בארץ עוד מוקדם להתקשר, אז ננסה את כולם אחר כך. אני ניגשת לחבר'ה המערביים שבאו איתי מהויפאסנה למלון, בחור בריטי רצה להתלוות אלי לסיור בעיר אבל התחרט ונשאר עם הפינית. יופי, דווקא מתאים לי להסתובב בשקט, לבד. אבל אז השוויצרית מתעלקת ואומרת שהיא תצטרף אלי, אוף, למה אני צריכה אותה, אבל שיהיה, היא באה איתי. אני כמובן הולכת ברגל לעיר הוורודה, לא רוצה ריקשה ולא כלום, השוויצרית קצת נגררת אחרי אבל אז אני מחליטה שאחרי עשרה ימים שלא עשיתי כלום, פשוט כלום, עדיף גם לי להאט קצת, אני משוחחת עם השוויצרית, מסתבר שהיא רואת-חשבון או משהו כזה ונשואה לרופא (עור) הודי, היא פגשה אותו באשרם של אושו. מעניין... היא נשואה לו שבע שנים, מסתובבת הרבה עם המשפחה שלו בהודו, למרות שבעיקרון הם חיים בשוויץ, אבל היא לא יודעת מילה בהינדי, המלצתי לה על מאסורי, יתאים לה לשבת שם וללמוד הינדי. אנחנו מסתובבים, נהגי ריקשה מתעלקים עלינו כל הזמן, ככל שאנחנו פחות מעוניינות לנסוע בריקשה, הם יותר מעוניינים להסיע אותנו, נוסעים לידינו בקצב ההליכה שלנו מורידים ומורידים את המחיר, אבל אני עמוסת אהבה וסובלנות, מסבירה להם בהינדי העילגת שלי שאני אוהבת ללכת ברגל, הם לא משתכנעים, ומורידים עוד שני רופי. איזה הודים אלה... ככל שמתקרבים לעיר הוורודה מתרבים גם הקבצנים. השוויצרית, עם כל זה זה שהיא עכשיו תיאורטית חצי הודית, לבושה בדיוק כמו תיירת עשירה, מכנסיים לבנים, חלוצה לבנה עם פרחים (מי אידיוט ללבוש לבן בהודו?) ומשקפי שמש, כל הקבצנים של העיר הולכים אחרינו, אנחנו מתעלמים מהם אבל הם מתעקשים, הולכים יחד איתנו ולא מפסיקים למלמל בקול:" One rupe, please Madame, Bakshish, Chapatie, no food, one rupe…" יש שם ילדות בנות שבע מחזיקות תינוק בן שנה, אימהות רזות עם תינוק, ילדים בני ארבע-חמש יחפים וכל מיני אנשים עם תחלואים שונים ומשונים. זה לא שונה מכל מה שיש בכל רחבי הודו, אבל כאן הם ממש נדבקים אליך ולא עוזבים. כשהם כבר ממש מפריעים לנו בשיחה אני ממליצה לשוויצרית שנגביר את הקצב ונלך בנחישות, אבל הם עדיין איתנו כמו עדת זבובים, רק אחרי שאנחנו חוצות כביש ראשי הם מתייאשים, אבל מצידו השני של הכביש כבר מחכים הזבובונים הבאים.. מה אני אגיד לכם (והכוונה לכל אלה שאמרו לי: "ג'ייפור, ג'ייפור, עיר מדהימה") יצאתי עייפה ומותשת מג'יייפור. יכול להיות שזה המקום הכי גרוע להגיע אליו אחרי שקט של עשרה ימים: כל כך הרבה רעש שמתערבב בין כל המוכרים למיניהם, הקבצנים, הריקשות ורעש המנועים, למוח שהיה כמעט נטול גירויים במשך עשרה ימים. יכול להיות שלולי הייתי בקורס ויפאסאנה לפני, המקום היה פשוט בלתי נסבל. בסך הכל היה לי די נחמד, הלכנו הרבה ברגל, טיפסתי במדרגות הגבוהות על המתקנים האסטרולוגים וירדתי עם התכווצות שרירים נוראית, כשהתעייפנו עלינו לריקשה של עמאר שהוא הריקשה-וואלה הכי חביב בג'ייפור, הוא לקח אותנו לראות תכשיטים אצל הודי שהיה גם חביב במיוחד ומעניין (יוצא קורס ויפאסנה בעצמו) השוויצרית קנתה כל מיני תכשיטים, אני נהניתי להסתכל אבל בסוף כמובן קניתי לי גם שרשרת חרוזים מאבנים טובות. מדי פעם צצה לי המחשבה שאני עדיין רוצה להתקשר ליהל אבל זה בדיוק לא הסתדר מכל מיני סיבות ורק בסוף היום כשחזרתי למלון ניסיתי אותו שוב... מה אמרתי לו כשהוא שאל אותי איך היה? וואלה, אני לא זוכרת, אבל השאלה השנייה שלו הייתה האם אני אוהבת אותו... אוהבת, בטח שאוהבת. אז מה בעצם לומדים בקורס ויפאסנה? לקח לי כמה שבועות להבין שבעצם קורס ויפאסנה הוא קורס מעשי בסובלנות. המילה סובלנות בעברית היא הכי מתאימה ואפשר להתלבט האם המילה סובלנות באה מהשורש 'סבל' בגלל שכדי לפתח סובלנות צריך לסבול, או בגלל שסובלנות היא בעצם יכולת לסבול או בגלל שמי שלא סובלני – סובל. כך או כך או כך זה מסתדר עם ה"דאמה" – מה שמלמדים בויפאסנה. אני לא זוכרת שבין כל המילים והמושגים שהם השתמשו הייתה גם המילה סובלנות, אבל זה בכל זאת מסביר למה הם כל כך מאמינים שזה טוב לכולם: מי מאיתנו לא רוצה להיות יותר סובלני? לכל אחד ברור שזה יכול לתרום ליחסים שלו עם העובדים שלו, עם הבוס, עם בני הזוג, עם הילדים, עם מדינות שכנות או סתם שכנים, עם כולם. כמו שהם כל הזמן מצהירים, זה גם משהו שמתאים לכל דת. זה לא בא במקום דת, זה לא סותר שום דת וזה משתלב ומתאים עם כל דת. ובניגוד לכל מיני ערכים אחרים שמנסים ללמד אותנו, כמו לאהוב את הזולת וכאלה (שלכשעצמם גם יפים וטובים), התועלת המיידית שתהיה לך אם תהיה יותר סובלני תהיה באופן מיידי, לך עצמך. ברור לכל אחד שאם הוא יהיה יותר סובלני לאנשים סביבו, קודם כל הוא יהיה יותר רגוע ומאושר. ויחד עם זה ברור שזה גם ישפיע מידית על הסביבה, וסובלנות היא תכונה שמקרינה גם לסביבה, ברגע שלך יש פחות חיכוכים עם אנשים מסביב להם יש פחות חיכוכים איתך... כשמבינים שמדובר בסובלנות אז ברור שסובלנות היא לא אדישות ואם אתה סובלני אתה לא הופך להיות פסיבי והחיים לא הופכים להיות משעממים. הם לא קראו לזה קורס בסובלנות כי זה כנראה שטחי ופשטני מידי ואולי נשמע פחות אטרקטיבי ואולי אין מילה מתאימה כזו בשפות אחרות : לאTolerance ולא- Patienceוגם לא Endurance מבטאות בצורה כל כך יפה את החיוביות של התכונה יחד עם הסבל שקשור אליה. אז הבודהה פיתח טכניקה מעשית שמלמדת אנשים להיות יותר סובלניים. שם, כנראה, טמון האושר. כמו הרבה דברים אחרים בחיים אם לא תתאמן, זה לא יקרה ועד שאני לא אתאמן ברצינות על העניין הזה, אני לא יכולה להגיד לכם כמה הוא צודק... וכמו שהבורמזי אומר כל ערב בקורס (בקול נמוך וכבד) וכולנו בסוף משתחווים לזה:

May all of you find real love, real peace, real harmony. May all be happy…